תפריט
אני מודה, מעולם לא חיבבתי אותך. עד היום תמיד נראית לי חמוצה מידי, רצינית מידיי, בלונדינית. מעולם לא רציתי להשתהות על תמונתך. אבל היום במוזיאון, כשטיילתי בין שפתייך, עינייך והצצת למחשבותיך, גיליתי אותך מחדש, הסתכלתי עליך בדרך אחרת.
זה לא שפתאום התחלת לחייך או משהו כזה, אבל היית יותר סימפטית.
בעצם כל הפנים שלך מפוזרות בחלל ורק אם עומדים במקום מסויים, אפשר לראות את איך העיניים מתחברות לאף המואר ולשפתיים התפוחות, מסודרים כולם במסגרת העבה של שיערך.
רגע הגילוי, שוודאי היה מוכר למי שהתעניין בך קודם, היה מרגש עבורי, ואת, את החמוצה, העלית חיוך על שפתיי. זה קורה לא פעם שאנחנו מראש, חורצים דעתנו על אדם עוד לפני שנתנו לו צ׳אנס. מספיק לנו משהו במבט, בסנדלים, בתסרוקת, כדי שנחרוץ דינו אצלנו.
באת לי ביום מיוחד, כזה שאני עושה חשבון של מה היה לי השנה וכל מיני כאלה. אני חושבת שזה לא במקרה. כשאני בוחנת איזו מתנה קיבלתי השנה, כזו מהותית, זה בדיוק את ההזדמנות הזאת לפגוש אנשים ממקום נקי. להימנע מלהלביש עליהם דעות קדומות ומחשבות שופטות.
דרך הפרויקט אני פוגשת בנשים, לרוב, מבלי להכיר דבר עליהן, רק דרך שיחת הטלפון. לא במה הן עוסקות, לא איך נראות, בלי תגיות, נקי. ואז קורה לי מה שקרה איתך. המפגש הזה מאפשר לשתינו להתעסק בדבר מהותי, זוית נקייה להסתכלות, לפעמים גם לאישה עצמה, על עצמה.
כשמתאמנים יום אחרי יום בהתבוננות אחרת, ההרגל נטמע ומגיע גם במפגשים בתוך החיים, וזאת מתנה גדולה מאד עבורי, וגם עבור מי שפוגש את הפרויקט.
ביום הזה אני גם מאחלת לעצמי איחולים לשנה הקרובה וגם זה קשור אלייך. מי שיצר אותך, סלבדור דאלי, זכה ליצור מתוך אהבה נטו למה שהוא עושה, והביא את היכולת ליצור כך לידי אומנות. חופש מוחלט של החשיבה, אין גבולות, אין מרחבים מוגדרים, אין הגדרות לעבודות עצמן.
אי אפשר כמעט לומר זה פסל, זה תכשיט, זה ציור. הכל אפשרי, גם לגרום ללב עשוי אבני אודם לפעום, למשק כנפי מלאך עשוית אבנים טובות. אז בקטגוריית ה I wish זה מה שאני מבקשת לשנה הקרובה, קמצוץ, אבק מתוך היכולת המופלאה הזאת. זהו, אני הולכת ואת נשארת פה, בטח תפתחי את הראש לעוד אנשים.
