חלק ראשון:
לאומנות קונספטואלית מידיי, לפעמים דרושים הסברים, כמו למשל לאומנות של מירו.
בעבודות שלו כמעט תמיד לכל קו יש משמעות, תגובה לאירוע פוליטי-חברתי של אותה התקופה. כשאני אומרת לכל קו, אני מתכוונת גם לקו של ממש, קו אחד בלבד על בד שלם.
במוזיאון עמדנו משתהים מול 3 בדים ענקיים, לבנים, כשבכל אחד מצוייר קו אחד בלבד. בכל בד הקו מתפתל מעט לכיוון שונה, מלמעלה למטה. זהו, זה מה שהיה שם. על כל הבד העצום.
בהסבר היה כתוב שהקו מבטא את הסוף, אדם לפני מותו, את הדעיכה למטה.
חלק שני:
בערב, במלון, אני מול הטלוויזיה, בתוך הזפזופ לשום מקום, עצרתי על ערוץ מקומי שהראה אנשים באקסטרים.פתאום ראיתי אותה. עם המעט ספרדית שלי הצלחתי להבין שהגברת בת 77 עומדת לעשות צניחה חופשית ממטוס.
המצלמות עקבו אחריה רגע אחרי רגע, מתעדים את ההתרגשות שלה, אך יותר מזה, את ההתרגשות של הצוות שמלווה אותה.׳את בסדר?׳ שאלו אותה בערך כל דקה.הגברת נראתה נינוחה, בטוחה בעצמה, ׳אני בסדר, אני בסדר׳ הרגיעה אותם. אותם אבל לא אותי.
איך? למה? מאיפה הכוחות? רוח צעירה זה טוב, אבל אין לך איזה קונצרט ללכת אליו? איזו משחק ברידג׳ לריגושים? לא עשית מספיק עד עכשיו, שאת מחפשת הרפתקאות מסוכנות?
אני אמנם לא האדם המתאים להטיף נגד קפיצות מגבהים. אני נזכרת בקו של מירו, שנראה כמו העתק של החבל שתפס אותי באותה קפיצת באנג׳י מפעם. קו עקמומי מלמעלה למטה, לתהום של 110 מטרים. היום זה נראה לי כמו סוג של שגעון ריגעי, משהו שמתאים לגיל 20, בדיוק כמו שהייתי אז. עם השנים נכנס לי סוג של פחד מיותר מידיי, מחשבות של מה יכול לקרות אילו..לקפיצה החופשית כמו שאת עושה, לא העזתי לעלות. עמדתי שם רואה אנשים צעירים עולים למטוס וחזרתי אחורה.
ואת? את נראית אישה כל כך סולידית, שקטה, עדינה. מדהים שהרושם שאת עושה זה של פקידת בנק חביבה, או שאולי זה כל העניין ועכשיו בחרת להתחיל לטפח את התדמית הפרועה, מבינה שזה עכשיו או לעולם לא.. אם רק הייתי יכולה לראיין אותך.. אני נשארת בלי תשובות ואת, נתת זינוק וקפצת למטה.
בקפיצה שלך שרטטת מחדש עבורי את משמעות הקו של מירו. הראת לי שלפעמים הסוף הוא מאיפה שאנחנו מתחילים. בדיוק כמו השם של התערוכה הנוכחית של מירו.