שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 241, מרית. קליפות

כך נפגשנו: אל מרית הגעתי ממש במקרה, בשיטוטיי ברשת בחיפוש מידע עבור תחקיר מסוים. הגעתי אל הבלוג של ‘עיר האושר’, התחלתי לקרוא ומצאתי שם משהו חדש, מחשבה מקורית, מעמיקה, מסקרנת מאד. לא רציתי לקרוא עוד כדי לא להכיר פרטים והצעתי לה להתראיין.

 את הראיון ניהלנו בסוף בהתכתבות, עניין כמעט נדיר בפרויקט. מצאתי את עצמי תוהה, מה שואלים אדם שלא מכירים כלל, בלי שום סמול טוק, שנותן כיוון, בלי שאלות חימום.. התחלנו מהבסיס, אחר כך הגיעו דיוקים של מילים, שבאו במשך היום, במשך הלילה. ראיון קצרצר, עם אישה שאפשר לדבר איתה (לפחות) חודש. המילים שקולות.

 1. מי את מרית?

הוי, איזו שאלה על ההתחלה. כל כך רחבה וכל כך חושפנית. תשובה כנה וערמומית: זה משתנה כל הזמן.

2. מתלבטת, שאשאל אותך על פוסט שכתבת או על מה הולך להיות הפוסט הבא שלך?   

 על פוסט שכתבתי, כי זו שאלה לא משומשת. אף אחד עוד לא שאל אותה. חשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי לברור, אבל התשובה צצה מאליה. המטפלת שלי בדמיון מודרך הייתה אומרת תמיד “מה שעולה הראשון זה הנכון”.

 מה שעלה זה “בגדי הכעס והאהבה  ” http://wp.me/pSKif-eGp על מיצג של יוקו אונו, שבו היא ישבה על במה והזמינה את הקהל לחתוך את בגדיה מעל גופה. היא בצעה את המיצג הזה בפעם הראשונה ב-1964 מתוך כעס, כדי לשקף להם איזה מין אנשים הם, וכמעט ארבעים שנה אחרי ב-2003 מתוך אהבה. היא רצתה להראות להם שהגיע הזמן לבטוח זה בזה.

 אני לא חושבת שזה הפוסט הכי טוב שלי, אבל השאלה האם אפשר להמיר כעס באהבה היא זו שמונחת עכשיו על השולחן הפנימי שלי. ובחזרה לשאלתך הראשונה – במשך הרבה שנים הייתי “זאת שכועסת”, “זאת שנגד”, ולאחרונה התחלתי לשאול את עצמי האם זה עדיין חי או שהגיע הזמן להשיל את זה. וגם מה יישאר אם אשיל את זה. 

3. מה באמת יישאר?

 אני לא יודעת. אני מנסה לברר. לפעמים אני חוששת שלא כלום. לפני שנים היה לי חלום שבו “נזכרתי” איך רצחתי מישהו לפני שנים רבות וקברתי אותו מתחת לרצפה באחד הבתים שבהם גרתי. החלום היה כל כך מוחשי שהתעוררתי מלאת חרדה ואשמה (ואני לא נוטה לאף אחד מהם). זהות הנרצח בחלום לא היתה ברורה. אני חושבת שזה היה חלק ממני. והגיע הזמן להקים אותו לתחיה. 

4. מה הרווחת מהכעס?

הרווחתי בעיקר חופש שנחוץ לי כמו אויר לנשימה. “לא נתתי להם להחליט עלי”, כמו שילדים אומרים. והרווחתי גם המון אנרגיה לפעולה, ליצירה. אבל אני גם יודעת שמי שחופשי באמת לא צריך לעמוד על המשמר. אני מתקרבת לשם, אני חושבת.

5. מה גורם לך לאהוב?

נדיבות (לא הכספית, האחרת) ומרחב.

6. אם את היית יוצרת יצירה מכעס ואהבה, מה היא הייתה?

לא יודעת עכשיו, כשארצה, אדע.

מרית בן ישראל, לבלוג >

צילום: גיא רביץ 

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל נובמבר דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים