שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 242, כלנית. אור ההכרה

כך נפגשנו: אני מגיעה אל כלנית בדיוק שהשמים הופכים קודרים ועוד רגע יתחיל הגשם הגדול. ‘ראית, ראית את האור הזה?’ היא יוצאת לקראתי זורחת 'תראי איך שהשמיים אפורים כחולים, והנה מגיעה קצת שמש ופתאום כל הצבעים בוהקים, כמו בטלוויזיות האלה, ה – HDR  , הכל זוהר, מואר, ורואים בעיקר את הלבן והירוק שבחוץ’

אתם רוצים לנחש במה היא עוסקת? נכון, בלראות ואח"כ בלצייר את זה. כלנית לימדה אותי לראות את התת-גוונים שבצבעים, וגם בנפש, מסוגלת להבחין בדקויות, שרק מי שבאמת נמצא עם עיניים רגישות כל כך, יכול להבחין בהם. תקראו עד הסוף ותבינו.

מהמקום הזה, כשראיתי את הסרט 'פינה’ כל הזמן חשבתי על כלנית, כשסיפרתי לה אמרה:

'כנראה שלא במקרה, כשהגעתי ללימודים במדרשה, שאלו אותי מי משמש לי השראה ועניתי-  פינה באוש וקארווג'יו’

1. למה? מה חווית דרכה?

ראיתי בה סוג של הזדהות, ראיתי בה את עצמי. לפני המון שנים ראיתי הופעה שלה בקיסריה. אני זוכרת שהבמה הייתה מלאה בפרחים, כל הדמויות הלכו, זזו בסוג של טירוף, שקט ודיוק יחד. היה שם שילוב בין הצורה, לתוכן, לצליל, לנפש.. כל כך הרבה דברים, שהרגשתי שזאת אני, שאני צריכה להיות על הבמה יחד איתם, שאני מבינה את זה לעומק.

זה ריגש אותי, זה היה שיא השיאים. זו השראה מכל התחומים שיכולים להיות, זה לא כמו לראות צייר, זה משהו הרבה יותר עמוק.

2. לקחת את התחושה הזאת למקום של יצירה בתנועה?

התחושה הזאת באה לידי ביטוי בדרך אחרת, לא ממש בריקוד. כשהייתי בת 21 הלכתי לכירולוג, קורא בכף יד, שנחשב הכי טוב בארץ, הוא הסתכל בכף יד ושאל אותי 'את רוקדת?’, עניתי שלא, הוא אמר לי – 'היית צריכה להיות כוריאוגרפית גדולה’ וזה הולך איתי. המקום הזה, השילוב של חפצים, הדיבור והתנועה, כל פעם עושה לי 'וואו’, זה הבית שלי.

3. איך נולדת אצלך יצירה? תארי את התהליך מרגע שמבצבץ משהו בראש, עד שהוא מונח עד הבד

אתמול קרה לי דבר כזה. תלינו  את התערוכה שלי, ואחרי שסדרנו את כל היחסים בין העבודות, את הדיאלוג שפתאום נוצר בין הדימויים, עמדנו מול הקיר, אני ויפעת האוצרת. היא שאלה אותי מה אני אומרת, ועניתי שזה שלב שאני כבר לא רואה, אבל הרגשתי משהו.

ראיתי את כל העבודות בחלל, שזה מאד שונה מלראות את העבודות תלויות בבית, והרגשתי שזהו,  שאני כבר לא יכולה לחזור לסוג הזה של הציור. זה ציור מאד ריאליסטי, ואני מרגישה שאני חייבת לדחוף את עצמי החוצה, הלאה משם.

4. ידעת להגדיר לאן? לאיזה כיוון?

אני עוד ממתינה להבנה. ברור לי שאגיע בשבת אראה יותר, וכך כל פעם שאפגוש את זה. זה תהליך, הכל עניין של תהליך.. שתוך כדי שהוא מתרחש אתמול, נוצר אצלי רצון גם לעבודה חדשה

5. מאיזה דבר? מה הפעיל אותך?

סיימנו לתלות ואנחנו עומדות שם, כשיש צל שלנו על הקיר ממול. דרך חלונות הזכוכית נכנס מין אור כזה, ואני אומרת ליפעת 'תראי, זאת העבודה הכי יפה שיש פה, הצללים האלה’ אני אומרת לה,  וממש מתכוונת לזה.

זה האור הזה שיוצר תחושה. זה כמו האור אצלי בחדר בשעה 16.00 שנכנס בין החורים בתריס, ויש רגע שהעלים ליד החלון, והרוח שבחוץ, הכל נכנס פנימה וזז לי בחדר.. רגעים כאלה, כשהם מגיעים, הם פתאום תופסים אותי. פתאום אני קולטת את הצללים על הציור, וחושבת להשתמש בזה, לעשות עבודה עם צללים וחושך..

6. שזה הרצון הראשוני, לאן הוא מתפתח?

יש משהו שפועל. אני לא יודעת מה הצורה שלו,  אולי בכלל זה ייקח למיצג, שזה דבר שקורא לי מאד חזק. אני יודעת שאם יש משהו כזה שמרגישים חזק, צריך לעשות עם זה משהו. לא מזמן שמעתי הרצאה באינטרנט של סטיב ג'ובס, שאומר – 'אם זה דופק חזק בדלת, אני רוצה לפתוח לזה את הדלת’, ואני רוצה.

לא תמיד צריך להבין מה יהיה, אם אוהבים ורוצים, צריך לעשות. זה גם משהו שאהבתי בדברים שסטיס ג'ובס אמר, שהוא הפסיק את הלימודים ובחר ללמוד קליגרפיה, שזה משהו שהוא מאד אהב. אחר כך הסתבר שזה היה הבסיס לכל הדברים שעשה בהמשך, מבחינת הראייה העיצובית.

7. מה צריך להיות כדי שתלחצי על הכפתור ותתחילי לעבוד?

כדי שזה יקרה, ואני אוכל להתמסר למיצג,  אני צריכה את הזמן. אני צריכה לעצור כל כך הרבה עיסוקים. לעשות סדר, מה הולך למה, מה נכנס במהלך ראשון, בעדיפות ראשונה. בדרך זה הציור, אבל אני אומרת לעצמי שגם לא לצייר תקופה, כדי לקדם משהו אחר, זה בסדר.

זה לבחור מה לעשות, כי כל הזמן יש רעיונות. אתמול עלה עוד רעיון לעבודה תוך כדי הנסיעה לתל אביב. רעיון לעבודה שחלקה ריאליסטית וחלקה אקספרסיבית. אני רואה תמונה שלי עומדת על ריצפה, כשהידיים שלי נוגעות בתקרה ומפה יש כל מיני אפשרויות איך זה יבוא לידי ביטוי. זה לא רעיון שסגור הרמטית, אני לא יודעת לאן זה ייקח מפה.

8. לאן את רוצה שהיצירה תיקח אותך?

זה נורא תלוי. בעבודות המובנות, לא רציתי חקר של הבגד, של השיער, אלא שזה יגיע למקום הנשגב  – לרגע שאתה בשקט, בסוג של התעלות. עשיתי את זה דרך הריאליזם, דרך ההחלטה מתי לסיים. להכיר את הרגע שהעבודה נושמת, יש לה דופק ואז לעזוב.

9. יש עניין שמטריד אותי – כדי להציג במקום 'נחשב’, אומנים צריכים לחצוב בסלע, שמישהו בגלריה בכלל יגיב לפנייה שלהם. לא מספיק שיש עבודות מצוינות? מה צריך לעשות כדי שיתייחסו, לחתוך אוזן? איך את מרגישה ביחס לזה?

לחתוך אוזן זו דרך לא רעה.. אבל אני החלטתי, לפחות נכון להיום, שבכדי 'להיות’, אני לא אייצר פרובוקציה, למרות שאני יודעת שהיא יכולה לעזור.

להציג זו לא בעיה, יש הרבה מקומות. להגיע לאותם גלריות, זה העניין היותר מסובך, כי יש תחרות גדולה. יש כמה הזדמנויות להיות שם יחסית בקלות. בדרך כלל כשאתה מסיים ללמוד, או שמישהו ראה אותך וקידם אותך.

אני הייתי שם כשסיימתי ללמוד, זכיתי בפרסים, אבל אז עברנו מחוץ לתל אביב, נולדו הבנות ועברתי לצייר בסגנון ריאליסטי. כל ציור לוקח חצי שנה בערך, כך שלוקח זמן לצבור עבודות, העבודות שלי נעשות יותר אישיות, ולאט לאט אני יוצאת ממה שהם מחפשים, את הצעירים, את המבטיחים.

10. איך הגבת לזה כשנתקלת בקושי?

ממש בהתחלה היה לי קשה. הייתי שבורה מזה. זה יצר חסימה. מה גם שאני באה מבית שמשוואה הפרטית שם היא שאם אתה לא נורא מפורסם מזה, או עושה מזה המון כסף, אז זה לא שווה..

הייתי צריכה לבנות בתוכי את האמונה ובאמת יום אחד הגיעה הבנה שלא האנשים בחוץ יקבעו אם אני טובה או לא, אלא קודם כל יש משהו אובייקטיבי – העבודות טובות או לא, העבודות מדברות או לא, ואז יש דבר שני  – אם הם מוצגות ואיפה הן מוצגות.

11. את ממשיכה לקוות?

אני מציגה היום במקומות שאני מרגישה שהם נכונים לי. אני סומכת על התחושה שלי מה מתאים לי. יש לי אמונה עוצמתית, ואני מאחלת לעצמי שהדברים בסופו של דבר יצטרפו, יפרצו, ואני אצליח לפרוץ את עניין הגיל, את עניין הפרסום ואני אצא החוצה.

מאבא שלי לקחתי את ה'לא לוותר’, ואני לא מוותרת. אני מאמינה שתהיה דרך שאביא לידי ביטוי את השפע של היכולות שלי, את העוצמות שלי.

כלנית קמין.

עוד עבודות יש כאן >

הזמנה לתערוכה שתיפתח מחר, כאן>

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל נובמבר דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים