תפריט
כך נפגשנו: אני לא רואה חדשות, העיתונות שאני קוראת היא בעיקר כלכלית, כך שמעבר לירידות שערים, אין לי הרבה מידע אקטואלי, מה קורה בעולם. כשדיברתי עם פארן, שחיה בבנגקוק כבר 7 שנים, והיא סיפרה לי שהיא חזרה משבוע עם הילדים בפאטייה, הייתי בטוחה לרגע, שזו עוד חופשה משפחתית נחמדה.
אבל לא.
היא נסעה כי – אתם בטח יודעים – תאילנד מוצפת.. ‘מה זה מוצפת?’ אני שואלת אותה. פארן מסבירה ואני רושמת לעצמי להתעדכן טיפה יותר.
1. איך זה נראה סביבך?
כרגע במרכז בבנגקוק, באזור הקניונים ובאזור שאנחנו גרים, אין כלום, אבל בדרך לעבודה של יוגב, שזה ציר ראשי שמוביל לצפון, יש הצפות והדרך תחסם בקרוב. ברוב האזור, במקום כביש יש נהר. במקום מכוניות, יש סירות ומי שלא עזב, נשאר בקומה השנייה או על הגג. מידי פעם עוברות סירות ומחלקים לו מים ואוכל.
2. איך את מרגישה במצב הזה?
בהתחלה לא נלחצתי. הייתי מאד אדישה, חשבתי שזה יעבור, לא חשבנו שהמצב יחמיר. אני גרה פה 7 שנים והרבה פעמים במונסונים יורדים המון גשמים, ממש כמויות אדירות בזמן קצר, ואז אחרי חצי שעה את יוצאת לרחוב וכאילו לא היה כלום.. לא היה ולא נברא. הפעם זה שונה.
יש הצפות ויש גם סיפורי אימה על נחשים ותנינים שיוצאים מהמים.. אבל בעיקר מלחיץ העניין של המחלות והיתושים.. בהתחלה לא הבנתי מה שונה הפעם, כי תמיד יש את הגשמים האלה, ואז מסתבר שההצפה הזאת היא בכלל עניין פוליטי..
3. מה זאת אומרת?
מסיבה לא ברורה, הממשלה פתחה כמה מאגרי מים. תמיד אוגרים פה מים, בעיקר לאורז. הפעם השילוב של הגשמים והסכרים שנפתחו, גרמו להצפות. זה לא אסון טבע כמו שחשבו בהתחלה.
4. איך התאילנדים מגיבים לעובדה הזאת?
הם אנשים שלא אוהבים עימותים. בארץ בטח היו אומרים 'הממשלה ככה וככה..’ ופה הם אומרים 'סוואדיקה’ (=שלום), הכל בסדר, הם מחייכים אליך.. את לא רואה אנשים אומללים.
זה מוזר, כי הפוליטיקאים ממש קובעים כאן את גורלם של האנשים. אם הבית שלהם יוצף או לא. נוצרו סיטואציות, שבגלל שיקולים פוליטיים, ראשי המחוזות מחליטים אם הם מוכנים שהמים יעברו דרך האזור שלהם או לא. הם קובעים אם לפתוח את הסכרים, אם לאנשים יהיו 2 מטר של מים מעל הראש..
זה מדהים. זה מראה לי שתאילנד היא עדין עולם שלישי. כמה שהכל בבנקוק נראה שיא הפאר, שיא הפינוק והדר מבחינת מלונות, קניונים, עדין יש את כל המעמדות, כל סוגי האוכלוסייה, מעוני ואנשים שחיים בתעלות, על לאלו שנוסעים פה בג'יפים של פורש..
5. מה עוד מפתיע אותך, בהתנהגות של האנשים סביבך?
מאז שהגענו לפה, בנגקוק מאד התפתחה, אבל כשאת עוזבת את העיר, את רואה חיים יותר פשוטים ובכל מקום, את רואה שהאנשים הם אותם אנשים. הם אדיבים, ונעימים ועוזרים אחד לשני.
הנה עכשיו אנשים פתחו את החניונים שלהם, שבד"כ זה עולה לא מעט, ומאפשרים למי שצריך שיחנה שם, הם מאד עסוקים בלארגן תרומות.
זה לא רק עכשיו, גם שנה שעברה שהיה צונאמי ביפן, כולם פה גייסו תרומות. בבית הספר ביקשו להביא דברים, הילדים פתחו דוכן מיצים והכסף נאסף גם לתרומות. זו נדיבות שאני לא מכירה מהארץ.
6. איזה יתרון משמעותי את מוצאת בתאילנד, עבור הילדים שלך?
הילדים שלי נמצאים בגן ובבית ספר עם מלא ילדים, מכל מיני מקומות מהעולם, וזה מאד תורם להם. כל אחד בא עם האוכל שלו, עם התרבות שלו, יש המון הוואי. בכיתה עושים אירועים על ארץ מסוימת וזה נותן לילד במה לדבר על הארץ שלו ולהכיר דברים חדשים.
אני זוכרת שהבן שלי הבכור, להב, חזר הביתה ואמר 'יש ילד עם צ'אקלקה על הראש’..לקח לנו זמן עד שהבנו שהוא מתכוון לילד סיקי..אז צחקנו מזה, אבל גם היה סימן עבורנו לקלוט באיזו סביבה עשירה (תרבותית) הם נמצאים.
7. מה היית רוצה להביא לילדים שלך מהארץ?
הם חווים את הארץ פעם בשנה לשלושה שבועות. הם מאד נהנים ואני חוזרת גמורה.. הם חוזרים ציונים. הולכים בכזו התלהבות עם החולצה של צה"ל, חולצה שכתוב בגדול 'ישראל’. הם מאד רוצים לחזור לארץ ולהיות ישראלים, מצד שני, את רואה שהם מעריכים וטוב להם פה. מה שאני חוסכת מהם זה בעיקר משפחה וחברים קרובים
8. מה את מרגישה שהתקופה הזאת תורמת לך? משפיעה על מה שאת יוצרת?
אני לא יודעת איך לענות על זה.. אני עדין מחפשת. יצאתי מהקן של ישראל, מלימודים בבצלאל, מאמנות שהיא ברובה אומנות פוליטית. כל דבר בא ממקום פוליטי, שבודק מה העמדה שלך, כי את חיה במזרח תיכון, ויש ערבים ויהודים. בבי"ס תמיד מחפשים ביטוי לזה בעבודות, ועושים אישיו ופה זה לא ככה.
כאן אני רואה שהיצירה מגיעה ממקום אחר, מהמקום הטבעי, אקולוגי, ממש מהחיבור לאדמה.
אני הולכת המון לגלריות. כל פעם אני פוגשת עוד דברים, אני חווה, התת מודע מתמלא. אני נותנת לדברים לזרום, אני סופגת ובסוף זה ייצא.
9. אולי יהיה מזה שיטפון..
אולי..זה כמו המים שמנסים לחסום עכשיו, אבל אי אפשר. המים צריכים להגיע למפרץ תאילנד ובסוף הם יגיעו לשם.
פארן יהודה.
