תפריט
כך נפגשנו: רחלי. מה אגיד. הראיון הכי ארוך של הפרויקט, ובכל זאת, לא רציתי לצמצם כמעט כלום. בעידן שבו כל אחד שמחזיק מצלמת וידאו (סליחה, באייפון), הופך לדוקומנטריסט מוערך, אין לי בעיה להביא את רחלי, יוצרת דוקו עם קילומטראז’ ארוך, ולהחזיר לפרופורציה.
בסרטים של רחלי אין ‘גלאם’. לרוב האנשים הם מתוך החיים, כאלה שפתאום נדלק עליהם האור ואז הם עצמם, מאירים לך את נימי הנפש. עוד דבר שבולט, זה שאין מאמץ, חנפנות, או רצון למניפולציות, ולכן בראיון ניסתי להבין את הבחירות האלה של רחלי.
פעמיים במהלך הפרויקט, שחיפשתי משהו שיעורר אותי ויחזיר לי את הלהט, עצרתי וראיתי סרט של רחלי ונטענתי מחדש, כמו אז שהלכתי , בסוף אוגוסט.
אז איך בכל זאת נפגשנו? לפני הכל, רחלי היא שראיינתי ממש בתחילת הפרויקט.
1. נתחיל מוידוי – כל סרט שלך, 4 דקות מרגע שהתחלתי לצפות בו אני מוצאת את עצמי עם טישו. ככה, קבוע. לא משנה עצוב, שמח, ככה זה עובד עליי
(מחייכת) זה הפתיע אותי לגלות שככה הם הסרטים שלי, כי כל החיים חשבתי שאני שיא הקלילות ודרך הסרטים, הסתבר שלא. לקח לי הרבה זמן לראות את העומק הזה בתוכי, שהיה שם והיה מכוסה טוב טוב.
זה תהליך. הייתי צריכה לקלף, לשחרר הרבה דברים שהפריעו, ולתת לגיטימציה לזה שאני לא רק ספורטאית יפה ומצחיקה, אלא שיש שם גם דברים אחרים.
2. מה הביא אותך לעולם הזה של הסרטים?
זה התחיל מזה שהייתי ספורטאית. הנתיב הטבעי היה וינגייט ומשם מורה לספורט. אחרי שנה אמרתי, שאם אני צריכה להעביר את חיי בדבר המשעמם הזה, זה לא שוווה ועזבתי. התחלתי קורס כתבי ספורט ברשות השידור. סיימנו 6 אנשים, כולם מוכרים מאד היום, ואני הבחורה היחידה. הפכתי לכתבת ספורט.
יום אחד חיים יבין, שהיה העורך של מבט שני, פגש אותי במעלית ואמר לי “יש לך כתבות מאד יפות. שמתי לב שהספורט פחות מעניין אותך מהמסביב, אז בואי אלינו, אצלנו המסביב זה העיקר”. ככה הגעתי למבט שני והכתבה הראשונה שלי הייתה נשים וקריירה.
3. הבינו מה את רוצה להגיד באותה תקופה?
זה היה בערך לפני 20 שנה, כשהיו כבר קומץ נשים קרייריסטיות. עשיתי את הסרט על עצמי. לא עליי, אלא על מה שרציתי לדעת וזה – איך מסתדרים עם 2 דברים כל כך טוטאליים. הצגתי בסרט 5 נשים קרייריסטיות. עכשיו תשאלי אותי מה הייתה המסקנה?
4. כן, זה בדיוק מה שרציתי לשאול..
זה בעיה שיש בי מראיינת..המסקנה הייתה מאכזבת מבחינתי. הייתי אמא מאד צעירה ותמימה לחשוב שיש נוסחה אבל אחרי מפגש עם 30 נשים לצורך הסרט, ראיתי שאין נוסחה. כל אחת מוצאת את השבילים שלה, עם הויתורים, הפשרות וקומבינות – אחת דיברה על זמן איכות ולא על כמות, אחרת על זה שהיא תמיד זמינה בטלפון.. הכי קשה היה ליונה אליאן, שאמרה עם דמעות בעיניים, שכל ערב שהיא צריכה להשכיב את הילד שלה, היא צריכה לצאת להופעה.
5. היום היית עושה סרט כזה? זה עוד מעסיק אותך?
היום אני לא חושבת שאתעסק בנושא, אבל אני כואבת אותו. אני מסתכלת על הבת שלי ואני רואה שלא נהיה יותר קל. נעשה יותר קשה. גם מבחינת הסבתות, שפעם היו בתמונה, והיום הן קרייריסטיות בעצמן, או שגם אם הן לא בעניין של קריירה, יש להן לגיטימציה לחיים משלהן. מה שנקרא 'אנחנו את הילדים שלנו גידלנו..’
6. נשאר בבחירות לנושאי הסרטים שלך. את רואה הבדל בין מה שמתפתח היום בדוקומנטרי, לבין מה שאת בוחרת להתמקד בו בעשייה שלך?
אני בדיוק על פרשת דרכים. ה'מה לעשות’ לא היה כל כך ברור לי. הוא פשוט קרה. סרט רדף סרט במשך 15 שנה. כמובן שנכנסתי רק למה שהתחברתי, אבל לא הייתה הפסקה. הבנתי שאני מתעסקת הרבה בנשים, רק כשהזמינו אותי ליום האישה הבינ"ל.. ועסקתי גם בבעיות חברתיות. אלו הנושאים שהתחברתי אליהם.
פרשת הדרכים שלי, קשורה גם למה שקורה היום בדוקומנטרי ובתקשורת בכלל – כל הזילות, הריאליטי והצהבהבות, החדירה הלא מכובדת ולא מאופקת לחיים של אנשים.. כל פעם שאני רואה טלוויזיה אני חושבת איך אנחנו, הדוקומנטריסטים, מאבדים עוד ועוד קהל.
7. אולי הקהל שמחפש משהו שאת מציעה, פוגש אותך במקום אחר
כן אבל זה משפיע. אם אני מסתכלת על הבמאים שהובילו את הדוקומנטרי, אורנה בן-דור, דורון צברי, הם עשו יד אחת עם הריאליטי, בעשייה של'מעושרות’ ו'מחוברות’. אם לרגע אייצג אותם, אז נגיד שזה בסדר לומר אני מתפרנס מזה עכשיו, ואני עושה סדרות כאלה כי זה מה שהולך, 'ריטינג זו לא מילה גסה’ וכו’, אבל,
שאני שומעת את אורנה בן-דור, מגינה על הדבר, על 'מעושרות’, ומביאה את כל הניסיון הדוקומנטרי שלה, ויש לה, ואומרת 'זו סדרה פמיניסטית מהשורה הראשונה’ ומגינה על זה, אני מרגישה קצת עצב על התהליך הזה.
8. פתאום נראה לי שלשאלה, האם העקרונות מוסר שלך שומרים עליך, יש תוקף
זו שאלה, כי יש כאלה שאומרים לי תישארי עם העקרונות שלך. בלי קשר לזילות של המדיום, אישית כשעצרתי את שטף העשייה, והתחלתי לבדוק הרבה דברים שעשיתי, ראיתי כמה פעלתי מתוך האנרציות של הצעירות, שהיום יותר קשים לי.
9. באיזה מובן?
בעיקר התלבטויות מוסריות. ההבנה שלי, מה האדם הולך לעבור מהחשיפה, ההכרה במיומנות והיכולות שלי להוציא מאדם יותר ממה שהוא מתכוון, אפילו מבלי שאני מודעת לזה, לעומת האדם התמים, שמאד רוצה להופיע בטלוויזיה, ולמרות שהוא אדם בוגר והוא החליט, בכל זאת הוא מקבל שוק שהוא על המסך הגדול.
בעיה שנייה היא פוליטית. עם הגיל אני יותר פוליטית. אנשי הדוקומנטרי, הם מין אנרכיסטים, יותר אנשי שמאל, לפעמים שמאל קיצוני.
נהיה מין קו כזה, לגיטימציה לז'אנר פוליטי של סרטים, שהוא בעיקר אנטי. אנטי הצבא, אנטי המדינה, אנטי ישראל.. ואני לא אנטי וזה מאד לא מקובל.
אני לא רותמת את הסרטים שלי לאג'נדות פוליטיות. אני חושבת שזה גם פוגע ביצירה. יש לפעמים דברים לא אתים, ובעיניים שלי לא מוסריים, כמו למשל לבוא למחסום ולהתגרות בחיילים, לצעוק להם 'אתם זבל שזבל’ כדי לעורר אותם. זה משהו שעשה מוגרבי, במאי מאד מוערך.
כמובן שבעריכה מוציאים את ההתגרות ומשאירים את החיילים מדברים. במקרה הזה, החיילים לא שיתפו פעולה עם הפרובוקציה ושאלו אותו 'איך אתה מדבר ככה, אנחנו מתביישים בהתנהגות שלך..’ זה אולי משהו קצת מתון שנכנס לסרט, אבל לפעמים הפרובוקציות כן מצליחות.
אני מסרבת לשתף פעולה עם המגמה הזאת.
10. אם נחזור רגע לשאלת המשמעות החשיפה בסרט למצולם, איזה סרט יצר אצלך אי נוחות בעניין?
למשל הסרט שם של השיר המפורסם (“שקט שקט בני נחרישה..”). את השיר הלחין בגטו וילנה ילד בן 11, גאון מוסיקלי. אבא שלו ביקש שילחין את השיר ושילווה בפסנתר את הזמרת ששרה את השיר.
הדעה הייתה שהילד כבר לא חי, אבל מישהו אמר לי, בדרך לא דרך, שהוא כן חי ונושם, והוא לא רוצה להיות מזוהה עם הדבר הזה. בדקתי וכשהבנתי שהוא אכן הילד שניצל, ושכל מי שניסה להתקרב, לראיין אותו, לצלם אותו הוא נפנף אותו, נכנסתי לתחקיר שארך שנתיים. ידעתי עליו הכל. נסעתי לוילנה, ידעתי איפה הוא גר לפני הגטו.
הנה זה משהו שאני לא יכולה להסביר היום, איך עשיתי את זה. זה כנראה הצעירות הזאת, אבל יש עוד משהו. יש משהו במקצוע הזה. ברגע שאני עושה סרטים בכלל, ועל השואה בפרט, אני מקבלת כח, שהוא לא שלי. אני מרגישה אותו היום, שאני מסתכלת אחורה – לנסוע לוילנה לעשות שנתיים תחקיר על מישהו, שאת לא יודעת אם הוא ינפנף אותך או לא. אני בטוחה שגם אם עלתה האפשרות, בטח הורדתי אותה מייד.
ואם נחזור לעניין החשיפה..
מצאתי במוזיאון בוילנה הזמנה לאותו ערב, עם השם של הילד באידיש, לקחתי אותה איתי לפגישה איתו. באתי עם התחקיר, דיברנו ורק בסוף שאלתי אם הוא הילד. לא הייתה לי הצהרה ממנו, שזה אכן הוא. שאלתי:
אתה הלחנת את פונאר? – 'כן’
אתה ניגנת? – 'ככה אומרים’
הדחקה? – 'ועוד איזה’
ואז הוא ראה את ההזמנה. הוא נהיה לבן והתחיל לרעוד, לקחתי אותה, שמתי בתיק ועברנו נושא. בסוף אמרתי לו 'תראה, אני בתחילת הדרך. אין לי עוד כסף לממש את הסרט הזה. אני מבינה שיש פה ההדחקה ומלא אמוציות, אבל אני צריכה לדעת, אני יוצאת לדרך קשה, להרים את ההפקה הזאת – אתה איתי? והוא אמר שכן.
היום שאני מסתכלת על זה, זה גובל בחוצפה של צעירים. לקחת אדם בן 70 שבחר להדחיק כל חייו, כחלק ממנגנון התמודדות, ואפילו שהוא רצה, ואפילו שאמר שחיכה לי, זה משהו שהיום לא הייתי מעזה לעשות.
הייתי פוחדת לקחת אדם בן 70, לגטו, לשחזר בגטו, באותו אולם בדיוק, על אותה במה, עם אותה נגנית את ההופעה.
זה מתחבר לדרך שבה אני בוחרת את הסרט. אני לא אומרת 'אני חייבת, זה חשוב, אני צריכה’ אלא אני פשוט הולכת עם זה.
11. מתקרבים לסוף. התחלנו עם מה מניע אותך, את יודעת לומר מה עוד קורא לך לחקור אותו, משהו שעוד לא נגעת בו?
אני מוצאת את עצמי שוב בשני סרטים שאחד עוסק בשואה והשני בנשים. זה קורה לי כל 3-4 שנים שאני עושה סרט שואה, ואני לא דור שני או משהו כזה. הפעם זה על אחד מסיפורי ההצלה של ילדים. (אגב, ניצלו מעט מאד ילדים, רק 10%, ולרוב בגלל האמהות שלהן. את רואה אינטואיציות, אומץ וטירוף של אמהות שאי אפשר לתאר)
הסיפור השני, משלב נשים ו..שואה. למעשה הוא משלב שואה, קומוניזם, את כל המאה האחרונה דרך 3 נשים – סבתא, אמא ובת.
הסיפור בקצרה – זה מתחיל בגרמניה בערך ב- 1920. הסבתא, שהייתה סטודנטית מצטיינת לרפואה, עזרה להמון אנשים. היא מקימה מרפאה באזור פועלים, ועוזרת לנשים לעשות הפלות, כי אז עשו אצל חברות ופשוט נפטרו מזה. היא מתחברת למפלגה הקומוניסטית ומתחתנת שם עם רופא קומוניסטי.
אחרי שהיטלר עולה לשלטון הם בורחים לאמא רוסיה, מעוז הקומוניזם. שם מצאתי בארכיון כותרת 'ברחה מהיטלר ונרצחה ע"י סטלין’. למעשה בעלה נרצח, והיא לא יכולה יותר, ומתאבדת.
היא משאירה ילדה בת 16 יפה ומצלחת. המפלגה מבינה שהילדה נשארה לבד עם האח הקטן, וצריכה להאכיל אותו. מאותו רגע המפלגה ביקשה ממנה לדווח על הילדים בכיתה. יום אחד היא שמה לב שכאלה שהייתה מדווחת עליהם, כבר לא באים לבי"ס.
היא מבינה את ההקשר ונעשית שתינית, אח"כ הם הופכים אותה לנערת ליווי. בסוף היא שבר כלי והמפלגה לא מוצאת בה יותר עניין ומגלה אותה לקזחסטן. שם ברגע האחרון מציל אותה מנהל עבודה יהודי. הם מתחתנים ונולדת להם ילדה. בשנת 56 הם עוברים למזרח גרמניה ומשם עולים לישראל.
בישראל היא מסדרת את הבת אסתר בקיבוץ, היא ובעלה נכנסים לבית, ואז היא מתאבדת. אסתר, אסתר זו השכנה שלי בתל אביב.
12. שתיקה רמה, עיניים פקוחות ושאלה: מתי הסרט?
אני עובדת על זה, אבל בינתיים אני מקבלת תשובות שליליות ממפיקים. אומרים לי שזו הפקה הוליוודית..
13. נראה לי שגם בהוליווד לא חשבו על זה
ומצד אחד זה סיפור קטן. אני אוהבת להביא בעיות גדולות, בסיפורים קטנים
14. את תמשיכי?
בטח
15. זה סיפור שחייב להיות
נכון
16. ואנחנו נסיים. זה הראיון הכי ארוך שהיה לי
ואני עוד לא התחלתי..
, (חלק מהסרטים ניתן למצוא באוזן השלישית)
