שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 248, יעלה. התפכחות עצובה.

כך נפגשנו: נפגשנו פה. יעלה היא אחת הנשים שמתחילת הדרך, נמצאת באופן קבוע ומלווה את הראיונות. לא הכרתי, רק קיבלתי ממנה פידבקים שלאט לאט יצרו אצלי סקרנות להכיר אותה.

יעלה מתנדבת עם בני נוער שעוסקים בזנות. היא לא מנסה להניא אותם בכח מלעסוק בכך, אלא עיקר הפעילות במרכז להפחתת נזק, בו היא מתנדבת, היא להבין שזו בחירה. בעקרון בחירה בין בין אופציות שוות בערכן. זה לא המצב כאן. חירה שקשה מאד לצאת ממנה, כך שראוי לפחות לספק לאותם בני נוער, תנאים אלמנטאריים והכלה, פיזית וריגשית.

זה מחזיר אותי לראיון מתחילת הדרך עם תמר, שהתנדבה עם נשים. כאן, לאורך כל הראיון אני מזכירה לעצמי שאנחנו מדברות על בני נוער. בני נוער שעוסקים בזנות.

 1. למה את מתנדבת שם?

נחשפתי לנושא לפני 6 שנים בערך, במהלך סמינר מחקרי באנתרופולוגיה והכרתי את המרכז. אז עיקר ההתמקדות שלי הייתה בצוות של המקום, לא התמקדתי בנוער שנמצא שם. אחרי שסיימתי את הסמינר, במשך 5 המקום הזה, לא יצא לי מהראש.

ראיתי בזה סימן שאם המקום הולך איתי, סימן שאני צריכה לחזור אליו ובחרתי לעשות את הדוקטורט שלי בנושא אנתרופולוגיה, על נוער בזנות.

ההחלטה להתנדב, הגיעה רצון להיות חלק, רצון להרגיש שאני תורמת חזרה..

2. מה עיקר העשייה שלך שם?

פרויקט ‘ערים בלילה’ מפעיל המון ענפים, אני במרכז להפחתת נזק. יש הבנה שזנות היא התמכרות, כמו התמכרות לסמים, לאלכוהול. עד שמי שעוסק בזה לא בוחר לצאת מהעולם הזה, כל מה שאתה יכול לספק זה רק תנאים מיטביים.

אני מדברת על דברים אלמנטאריים, מקלחת, מקום לישון בו וגם חלוקה של קונדומים, הפנייה לרופא נשים לקחת גלולות ומעבר לזה אנחנו מאפשרים יצירת קשר, בלי ראייה ביקורתית. יש פה קבלה, אף אחד לא נדרש להפסיק את המעורבות בזנות.

3. החבור של המילים בני נוער – זנות, הוא חיבור קשה

כשמדברים על נשים בזנות, ישר חושבים על נשים מבוגרות, אבל שוכחים שגיל הכניסה הרווח לזנות הוא 13, 14. כל הנשים שזה 'המקצוע’ שלהן, התחילו אז.

4. מה מביא ילדים, הם ילדים בגיל הזה, לעסוק בזנות?

אין נוסחה אחת, יש הרבה שבילים להגיע לזנות אבל 99% מגיעים לעסוק בזה בגלל התעללות מינית, פיזית והזנחה הורית. זה לא שילדה ילדה גדלה, מגיל לגיל 13 ואומרת 'בא לי להיות זונה’.

היא צריכה חוויה שתדחוף אותה לזה. היא מבינה שבעזרת הגוף היא יכולה לקנות משהו או למלא את תחושת החוסר ערך. הזנות מאפשרת סיפוק מאד מהיר של הערך שלך: 'אני שווה 50 ₪,  אני 200 ₪’, יש מישהו שרוצה אותי עבור זה וזה מה שיש לי להציע.

5. אלו הנחות יסוד השתנו בראייה שלך, מאז שאת מכירה את העולם הזה מקרוב?

באופן אוטומטי העולם נחלק לרעים וטובים. גברים הם הרעים, כי הם צורכים את השירותים. יש מין ראייה דיכוטומית של מי הקרבן ומי המקרבן. יחד עם זאת יש הבנה שזו בחירה. גם במקומות האפלים ביותר יש בחירה, לא בהכרח בין טוב לרע, אבל הבנה שלכל אחד יש בחירה, גם בין רע לגרוע. 

זה כמובן לא מבטל את האמפתיה, אני לא שיפוטית כלפי הבחירה, אבל זו הבנה שנותנת להם כח. זה כח לרצות לצאת מהמקום הזה, זה לבחור לשים קונדום, זה לא לאפשר שיתייחסו אליך באלימות, בחירה לעשות בתוך בעולם הזה, את הדברים אחרת.

6. מה המפגש וההתנדבות איתם, עושה לחיים שלך?

קודם כל זו ראייה אחרת שלהם – בני נוער זה עולם מאד מתעתע. אנחנו חושבים על זנות ויש לנו תמונה של נרקומניות, נשים חלשות והם לחלוטין לא כאלה. הם נראים נהדר, מתלבשים נהדר, חלקם גרים ברחוב אבל חלקם בדירות שכורות. הם כביכול משדרים המון שליטה וחוזק, אבל לאט לאט מקלפים ורואים מה עומד מאחורי זה.

 ברמה המאד אישית שלי, כשסיימתי את הסמינר בתואר השני, היינו באסיפת מתנדבים ונאמר שם שהפרויקט מכריח אותך להתמודד עם עצמך, עם מערכות הקשרים שאתה מנהל. אז לא הבנתי את זה אז, אבל היום אחרי שנה אני מבינה היטב.

הכל נבחן מחדש, מערכות יחסים שלי עם העולם – בן הזוג שלי, הבת שלי, משפחה חברים.

7. באיזה מובן?

הדרישה מאיתנו כמתנדבים במרכז היא אחת – תהייה אתה. על פניו, דרישה מאוד פשוטה, אך לא כך הדבר. אני מאמינה שמרביתנו חובשים במהלך היום מסיכות ומשחקים תפקידים בהתאם למערכת היחסים בה אנחנו נמצאים (חברה/בת/ אמא/ בת זוג וכד’).

הדרישה הכה פשוטה להיות אתה, מכריחה התבוננות עמוקה במי אני באמת, ללא המסיכות האלו. ההבנה הזו, יחד עם העובדה שבני הנוער (בני נוער בכלל אבל עוד יותר בני נוער בסיכון בגלל חוויות החיים הלא פשוטות שעברו) מזהים זיוף ממרחקים, מכריחה לקלף את כל אותן מסכות.

הקילוף הזה, ההתנערות מהזיוף, מקרין גם על שאר מערכות היחסים שאני מנהלת עם הסובב אותי ובעיקר-עם עצמי. מתי אני מזייפת מול אחרים, ומתי אני מזייפת לעצמי על עצמי. זו עבודה קשה ובלתי פוסקת אבל היא מהווה, לפחות עבורי, שיעור מרתק.

8. איך עכשיו את רואה את העולם, אחרי שפגשת אותו מהמקום הזה?

יש את עניין העליבות. העליבות זה ללכת באחת בלילה לסיבוב בתחנה המרכזית הישנה ופתאום לראות עולם של גברים, עשרות גברים שמסתובבים במכוניות, עזובים ונעזבים, מין עליבות אנושית.

יש גם אבדן של התמימות. פעם הייתי הולכת ברחובות תל אביב ורואה את מה שנראה בעין – בניינים, כבישים. היום אני יודעת שיש צד אחד, יש את 'תל אביב תחתית’. זה משהו שאתה לא רואה שאתה הולך ברחובות, אבל אני יודעת שמאחורי הבניין באלנבי יש כוך, שאחת הנערות נמצאת שם.

ויש גם פחד, פחד גדול כשאני מסתובבת במקומות האלה.

9. פחד ממה?

שאני אראה גבר שאני מכירה. בדרך כלל המיקוד בכתבים על זנות, הוא על מי שנותן את השירות, ולא על הלקוחות. אני עושה ניתוח של גברים בפורום, בו הם משתפים אחד את השני בחוויות מזנות.

10. מספרים איך היה?

כן, כמו שאת הולכת לצימר ומדרגת את צימר, ככה הם מדרגים את הנשים. מהניתוח הזה, יש שוב אבדן של תמימות, זה לא רק חרדים, ערבים והומואים מזדקנים הולכים לזונות, אלו לגמרי גברים מכל קשת החברה. לא רואים מה פסול בזה.

11. מה זאת אומרת? מה לא ברור?

גברים שלא צורכים זנות, בוחרים להימנע לאו דווקא משיקולים מוסריים, אלא כי זה מגעיל אותם. יש לגיטימציה לזנות, לא תמיד גברים עושים את הקישור שזו יכולה להיות אמא שלהם, הבת שלהם או בת הזוג. הלגיטימציה כל כך מושרשת, אבל בחדרי חדרים, לא יגידו את זה בקול רם.

12. נשמע שקשה להשאיר את החוויות משם ולחזור הביתה לסוג של שיגרה

נכון, גם כי בני הנוער שאני עובדת איתם נכנסו לי לנשמה, וגם כי זו חוויה קשה מאד, שמאד הולכת איתי. יש זליגה מאד גדולה לחיים שלי, שמאד נוחים באופן יחסי לחיים שלהם. לשמחתי גם המשפחה שלי מבינה את זה. בראש השנה האחרון חגגנו יחד איתם, אני הבן זוג שלי והילדה בת השנתיים וחצי.

13. אתם לא דורשים להפסיק את הזנות, אבל את אופטימית? את מאמינה שזה נגמר מתישהו?

יש בי כעס גדול, ייאוש מאד גדול. כל פעם מחדש אני מבינה כמה לא רואים אותם ולא יודעים. אני מרגישה שהמלחמה תהיה עוד כל כך ארוכה. יש בחברה לגיטימציה שהמצב יישאר כך. אין לאף אחד אינטרס שזה יפסק, זה נוח.

ועדין, אני מאד אופטימית, כי הם כאלה מקסימים ומצחיקים וחכמים, הם כן מצליחים לראות את הטוב. זאת מין נדנדה בין ייאוש לשמחה. אני לא מכירה הרבה שיצאו מזה. זו התמכרות שקשה לצאת ממנה, אבל המעטים האלה שכן הצליחו – זה הישג ענקי.

אבל יותר מהכל, בסופו של דבר, זה גורם לי לחבק את הבת שלי הכי חזק בעולם.

יעלה להב-רז.

רוצים להתנדב? ל'ערים בלילה’ > או בטלפון: 054-9773666

  להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל נובמבר דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים