שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 253, לילך. על אמהות ורגישות שלא נגמרת

כך נפגשנו: לפני הכל, לילך, זאת האישה שגם בגללה הפרויקט הזה התחיל. היא סיפרה לאפרת על חברה שלה מניו יורק, אנדראה,  שיש לה בלוג אליו היא מעלה בכל יום צילום של אישה במשך שנה. אפרת סיפרה לי ו – 5ימים אחר-כך הפרויקט הזה התחיל. היום אני מדברת עם אנדראה, ואם זה יסתיים בראיון (בוודאי..!) תוכלו לשמוע על זה עוד.

אבל כאן המציאות אני מדברת עם לילך שיחה כנה על ההתמודדות הבלתי נגמרת, חלק מהשמחה ומהקושי של חיינו  – להיות אמהות בעידן הזה. אנחנו נוגעות בעצב החשוף שלנו כאמהות. ברצון להבין את הרגשות של הילדים שלנו כשהם מתחילים לגדול. ילדים לא תמיד ברורים, לא תמיד מספרים, ורק הסימפטומים פורצים החוצה ואז לכו תפענחו אותם.

זה סיפור ישן, סיפור חדש, סיפור שלא נפסק. אלף פנים, הנה זווית אחת, של אישה אחת:

1. באיזו התמודדות את נמצאת עכשיו?

הילדים גדלים ואני מרגישה שזה נורא קשה. היה פחות קשה כשהם היו תינוקות, אז כשבכו, לפחות הבנתי מה הם רוצים. עכשיו הכל נהיה כמו מותחן פסיכולוגי.

אני מתחילה לקלוט ניצנים של גיל ההתבגרות אצל הילדה שלי בת ה – 9 וחצי, שמתקרבת בצעדי ענק לגיל שזה מתחיל, ואני פוגשת את התמרדות גם בילד שלי שהוא בכיתה א’. אני מרגישה שהתפקיד שלי משתנה פתאום.

2. איזה סוג של שינוי?

עד עכשיו התפקיד שלי היה לדאוג לכל הצרכים הבסיסים וחום אהבה, לחנך ובגדול לכוון למה נכון ומה לא. עכשיו הילדים מבטאים יותר את עצמם, מגבשים את עצמם וצריך לתת להם מקום, שיבטאו את עצמם. יחד עם זאת, עדין לדאוג לאינטרסים של שאר המשפחה וזה לא פשוט.

3. תארי סיטואציה כזאת

למשל הבן שלי שהוא בן 6 וחצי, התחיל השנה ללכת לכיתה א’ והוא ממש לא אוהב את זה. זה בא לידי ביטוי בהתנהגות פרועה, שגורמת לי לקבל שיחות טלפון רבות. אני מנסה מצד אחד להבין אותו, לא טוב לא שם, מצד שני אני מנסה להבין מה כן לעשות מעבר להבנה הזאת.

את רואה שהוא נהנה ללמוד, ואין לו איזו הפרעת קשב. העניין שקשה הוא שצריך לשבת 6 שעות, תמיד התלונות מגיעות מהשעה האחרונה. זה יותר מידי בשבילו.

זה מייצר המון מצבים שמצריכים התמודדות, שבהם את כל הזמן צריכה להחליט מה את עושה, מגלה אמפתיה עד שכבר אין מקום, או להגיד ‘יאללה, מספיק’ וזהו. כל דבר שאני עונה, לכאן או לכאן, מייצר דיאלוג פנימי על התשובה. 

זה מאד מעייף, הרבה יותר מעייף מאשר לחתל 15 פעם ביום. העייפות המנטאלית לוקחת יותר כוחות,  מהעייפות הפיזית של לקום בלילה. זה מעייף שונה.

בדרך כלל, כשיש שניים, את יכולה לדבר על הדברים עם הבן זוג שלך, להתייעץ, לחלוק, אבל עכשיו נמרוד נסע לחודש וחצי וזה משאיר אותי להתמודד לבד, לפענח, לנסות להגיב נכון ולא לכעוס, אין למי להעביר את זה.

4. מה את עושה כדי להקל עצמך?

קודם כל, הפעם הבאתי לכאן בחורה צעירה שתהיה עם הילדים. נמרוד אמר שאין מצב שאני  נשארת כאן לבד. היום היא מגיעה ואני כבר מרגישה הקלה שיהיה פה עוד אדם.

זו הקלה ברמה הפיזית, כי הנה אני לוקחת את סער לחוג ואני לא צריכה לגרור איתי עוד 3 ילדים בגשם. זו הקלה גם ברמה המנטאלית, שיהיה כאן עוד אדם שיוכל להגיב למה שקורה, להתרחשויות,  למריבות..

והגעתי לעוד מסקנה – אני חייבת לקרוא. כל עוד הנקתי את הילדים, לא קראתי ספר. באוקטובר סיימתי להניק את עדן ומאז קראתי 2 ספרים. זה עוזר לי לקרוא ולחשוב על אנשים אחרים, על סיטואציות אחרות, זה מרגיע אותי.

5. איך את מצליחה להתארגן עם העבודה בתוך כל זה?

אני עובדת פול-טיים, עבודה מאד תובענית כי היא לא נגמרת, כל הזמן מתקשרים ויש פגישות, יש גם נסיעות לחו"ל.

אני מנסה לסדר את העבודה בהתאם ליום יום. כל עוד אני עובדת עם אותם אנשים שסביבי, והם מכירים אותי ויודעים שלילך צריכה להיות בארבע בבית ובעלה בחו"ל, זה בסדר ויש המון גמישות.

זה מסתבך כשהעבודה גדולה. מצד אחד זה יותר מעניין ומספק, מצד שני יש המון פגישות, עם אנשים מאד עסוקים. אנחנו קובעים פגישות, ואז מתקשרים להזיז אותם. זה ברגע אחד משנה לי את כל החישובים והסידורים, התיאומים עם הילדים והבית, וכל מה שאני צריכה להגיד זה 'או כן, אני אהיה שם..’

אבל באמת זה לא מפריע לי, כל הלוגיסטיקה הזאת. עם זה אני יכולה להסתדר. אני מפעילה את מי שצריך. הקושי הוא בהתמודדות עם הצרכים הנפשיים שאני לא תמיד מבינה אותם.

6. אלו מחשבות הקושי הזה מביא?

שהילד שלי לא מאושר ולא טוב לו ואני אפילו לא מבינה. זה לאבד אמון ביכולת העצמית. פעם סמכתי על האינטואיציות שלי, כשהוא היה קטן והוא בכה ו 3 אנשים מסביב אמרו לי שהוא רעב, ידעתי להגיד שלא, שזו סיבה אחרת. ידעתי להגדיר. היום, נראה שהילד עצמו לא תמיד יודע להסביר מה העניין וזה מתסכל.

גם המחשבה שלא פענחתי נכון, יש מצב שיש ימים שלמים שאני מתנהגת בדרך מסוימת, ואולי אני אפילו עושה טעויות בדרך הזו. לפעמים אני מרגישה שאני לא פוגעת, וזה גם מעייף, ונמאס ואז יש שוב כעס כי אני מבינה שזה כי הילד נמצא בסיטואציה שקשה לו.

עם הילדים אחרים שלי, זה יותר פשוט, אני קוראת אותם בקלות רבה יותר ומבינה מה מפעיל אתם.

7. מה הדרך שמצאת כיעילה להתמודדות?

זה מין ניסוי ותהיה, אבל זה לגמרי מלחיץ. מה שכן עזר, היו מפגשים עם מישהי שעשתה קבוצת הורים. זה עזר להעביר את הקיץ בצורה קלה יותר ועכשיו יש קבוצת המשך שאלך אליה. זה לא שאני הולכת ללמוד משהו חדש, אלא ההקלה היא בלהיות בדיבור הזה בתוך הקבוצה, לשמוע עוד מקרים ועצות, לא להיות בזה לבד.

8. זה הרי לא באמת נגמר, וזה דינמי, ובכל זאת יש מסקנות ביניים?

אני מרגישה טוב שאני עושה דברים שעבדו לי בעבר, כמו ללכת לקבוצת הורים. זה נותן לי כח ומחזק אותי. אני כן סומכת על התחושות שלי בבחירת האנשים שיכולים לעזור בדרך .

יותר מהכל זה להבין שיש פה ילד יותר רגיש, וצריך לתת לו זמן. אין מה להשוות בין ילדים. באנו אחרי הרבה שנים בחו"ל לארץ, וילדה אחת נקלטה מאד מהר, ולאחר זה לוקח זמן. להבין את זה.

לא להתרגש ממאבקי הכח יותר מידי, אולי אפילו לאפשר את המרידה הזאת. אולי זה מה שהילד צריך אחרי 6 שעות שהוא רק שומר על החוקים, אולי הוא צריך לפרוק קצת בבית, כמובן כל עוד הוא לא פוגע באף אחד.

אני מקווה שאנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים בדרך הטובה עבורם, עבורו.

לילך דקל.

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל נובמבר דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים