תפריט
כך נפגשנו: עם ציפי קרה לי דבר שעוד לא היה לי בפרויקט. הראיון הוא כמעט ולא מספר עליה, אלא על חברה שלה דינה. חברה חדשה שהכירה בבית חולים. קראתי כמה ספרים שזה הפתיח שלהם. יש מקומות כאלה, צבא, בית חולים, שמייצרים חיבורים בין אנשים, שאולי לא היו מתרחשים בסיטואציה אחרת.
הסיפור של דינה, מעניין בזכות עצמו, אבל לאורך כל המילים, אני זוכרת שזאת ציפי שבחרה לקחת את השיחה אל מחוצה לה, ומנסה להבין גם את זה. בסוף מוצאת את החיבור.
ציפי: אני רוצה לספר לך על חברתי דינה
1. מי זאת ?
דינה היא אישה צעירה שנולדה בבית ג'אלה, התחתנה עם בן דוד שלה ועברה לגור באילת עם משפחתו. היא ערבייה נוצרייה, אדם מדהים, יפה מבפנים ומבחוץ.
2. איך הכרתן?
לפני 5 שנים בערך, כשהבת שלי הייתה מאושפזת בשניידר, היא הייתה עם הבן שלה, שהיה בן 6. הוא היה מושתל כבד, השתילו לו אונה שדינה תרמה לו כשהיה בן פחות משנה, ומאז הם באו והלכו מבית החולים.
דינה העבירה את הזמן שם כשלימדה את עצמה עברית, לקרוא, לכתוב, הייתה מאד סגורה ובתוך עצמה. אני הייתי שם איתה כמעט שלושה שבועות ומאד רציתי להתיידד איתה. עשיתי שם עבודות יד, כדי להעביר את הזמן, אחרת אפשר להשתגע.. לימדתי אמהות אחרות והצעתי לה גם להצטרף, ניסיתי לפתח איתה שיחה. אבל הקשר בינינו נבנה לאט לאט, עד שנעשינו ממש חברות.
3. איזו מין חברות נוצרה?
היא הייתה ממש בודדה שם. כל המשפחה באילת, גם הבן הצעיר שלה, ולא היה פשוט לבוא לבקר אותה, אז ככה שכל הזמן היא הייתה רק במחלקה.
ברגע שאנחנו השתחררנו, הצעתי לה שאקח אותה ואת הבן שלה לפארק ברעננה, להתאוורר קצת, ואחר כך נחזיר אותם. הצוות מאד עודד שנעשה את זה, היא שאלה את בעלה ויצאנו. היינו בפארק, בפינת חי, הילד היה בעננים.
אח"כ הזמנתי אותם לארוחה משפחתית ביום שישי. כל המשפחה שלי הכירו אותם מהביקורים בבית חולים. כולם במשפחה נשבו בקסמה, כי היא בחורה מדהימה.
מאז הפכנו לחברות קרובות. אנחנו לא מתראות הרבה בגלל המרחק, אבל האהבה רבה.
4. מה עם הילד שלה?
הוא היה בתור להשתלת כבד. ביום העצמאות לפני שנתיים, קיבלתי ממנה טלפון שהם בשניידר ושהילד נכנס להשתלת כבד. הלכתי להיות איתה. זה היה מאד ארוך ובסופו של דבר הניתוח לא הצליח. כל הצוות בבי"ח, בכה יחד איתה. כולם ניסו להציל אותו. זה ילד שמח שהיה מלא חיים, והבית חולים היה הבית השני שלו.
5. למה רצית לספר לי עליה?
דינה נשואה 12 שנה לערבי ישראלי, ועדין היא לא מקבלת תעודת זהות כחולה. היא צריכה כל חצי שנה, ללכת לחדש אותה וזה דבר שמשגע אותי.
היא הפכה להיות כמו אסירה כאן. היא לא יכולה לנסוע לחו"ל, לעמאן, לפגוש את המשפחה שלה, כי היא לא יכולה להוציא דרכון. בקושי את ההורים שלה היא רואה, כי הם צריכים לקבל אישורים כדי להגיע לאילת.
6. ובכל זאת, בחרת לדבר עליה ולא עליך
היום זה יום מיוחד עבורי. אני מחפשת עבודה הרבה זמן, והיום יש לי ראיון חשוב, וכל המחשבות שלי מרוכזות רק בזה, אז נוח לי לדבר על מישהי אחרת. מה גם שזה נושא שהוא חלק ממני. אני מתנדבת לשוויון ייצוג נשים. אני מרגישה צורך לתת לקהילה ולהתנדב. אני לא רוצה שזה ישמע מתנשא, אבל שפר עליי מזלי, גדלתי במשפחה שיונית, רגילה, ולא כולם בני מזל כמוני, ולכן חשוב לי לתת.
7. מה את רוצה לעצמך?
אני רוצה להמשיך ולתרום מזמני ומהכישורים שלי לקהילה, אולי אפילו לעסוק בזה לפרנסה.
ציפי גליקמן.
