שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 258, ריקי. הירח משגיח מעל

כך נפגשנו: לא מזמן הסתכלתי על הנשים שכבר הופיעו עד כה ופתאום שמתי לב שאין שום אישה מהעדה האתיופית. זה לא שאני האו"ם ומחפשת ייצוג לכולם, אבל הפתיע אותי לראות שאין שום השתקפות לחיבור הגדול שיש לי לאנשי העדה הזאת. חיבור שנוצר כבר בבית הספר היסודי, והתחזק בזמן השרות הצבאי באתר קרוואנים.

ועם המחשבות האלה, יום אחרי, הגיעה ריקי, או יותר נכון מייל מאלה שהמליצה לי לראיין את ריקי. צחקתי לעצמי, דווקא היא, דווקא ריקי מכולן. אני מכירה אותה מסיפורים ששמעתי לאורך שנים מאפרת, ומעולם לא נפגשנו.

שמחתי על ההזדמנות וכשהתחלנו לדבר אמרתי לריקי, שאולי לא נתחיל לדבר על העבר ומה היה. נתרכז בזה שהיא מנכלי"ת עמותת היווט עכשיו, נדבר על החיים.

לא הלך. לא הצלחתי לכבוש את הסקרנות..

1. את זוכרת את הרגעים הראשונים שלך פה בארץ?

הייתי בת 9 כשעלינו לארץ. הגענו לפה בטיסה בחושך, לקראת הבוקר. אני זוכרת את המבנה ששם אמרו שיהיה הבית שלנו. מין בניין רב קומות שנכנסים אליו ויש ירידה למטה לדירות וגם אפשר לעלות למעלה. זה היה מוזר בעיניי, זה סיקרן אותי.

2. מה היה מרגע שעזבת את הבית באתיופיה, עד לרגע הזה שהגעת לדירה בישראל?

הלכנו ברגל מאתיופיה לסודן למעלה מ – 3 שבועות. עד לסודן הייתי עם ההורים שלי וכל הזמן היה מין פחד שכילדה קטנה לא תמיד הבנתי אותו. ידעתי שאנחנו מפחדים מהסכנות שבדרך, משודדים, ומחיות הטרף שיש ביערות, כמו אריות. את הפחד מחיות הכרתי עוד מאתיופיה, כי היו מגיעים אלינו זאבים לכפר, ותמיד פחדו על הכבשים. אלו באמת סיבות אמיתיות לפחד, אבל לא הבנתי שיש פחד גדול שהצבא הסודני יתפוס אותנו.  בדיעבד הבנתי שהיה פחד גם מחיילים.

3. כמה אנשים הייתם?

מעל 100 איש, שעשינו יחד מסע רגלי מאד ארוך, ממש יציאת מצרים.

4. מה היה כשהגעתם לסודן?

היה מחנה פליטים נוראי, שהייתי בו 8 חודשים. גרנו באוהלים מאד צפופים במדבר. כל מגפה או וירוס, הופך לקטלני כי כולם נדבקים מזה. זה המקום שנחשפים בו להרבה מוות. פשוט לראות כל יום לוויות, זה עובר דרכך, ויש פחד מהמחשבה מי הבא שימות.

אני זוכרת שהגעתי לארץ, פגשתי את דודה שלי שכבר הייתה כאן. היא שאלה אותי על כל מיני אנשים, מה עם זה ומה עם ההוא, כל פעם עניתי את תשובה– זה מת, ההוא נראה לי שמת.. זה כבר הפך להיות סוג של בדיחה, היא אמרה ש'ריקי הרגה את החיים והמתים’.

5. מה עשית שם ביום יום?

מנסה לשרוד. היה הרבה רעב. אלה שהביאו אותנו לסודן לקחו את מעט הכסף שהיה לנו. אבא שלי ואחי הגדול יצאו לעבוד וחזרו מאוחר. אנחנו היינו מעבירים את היום בבית. אמא שלי אמרה שאני בעיקר ישנתי כל הזמן, כי הייתי עייפה מהרעב. פחדנו נורא מהמקומיים, ידעו שאנחנו זרים וכיסחו אותנו שם.

6. מה זאת אומרת?

התעללנו בנו, קבלנו מהם מכות, גם אני.. זה מקום בלי חוקים. רואים זר ומנפחים אותו במכות.

7. את יודעת, את מספרת לי וזה קשה לתאר מצב כזה

אני מנסה לתאר, אבל גם אני בעצמי לא תמיד קולטת. אני כמי שחוויתי את הדברים לפעמים זה נראה לי הזוי, כמו חלום. היום יש לי 3 ילדים, וכשאני ובעלי מספרים להם מאיפה עלינו, אני לא חושבים שהם בכלל מבינים..

היום אני קוראת המון ספרים שקשורים לנשים המוסלמיות, נשים שעברו התעללויות ואני מוצאת שאני מזדהה, כמו למשל לספר ‘אלף שמשות זוהרות’. אני מתחברת כי יש דברים דומים מהמקום שאני באתי ממנו, בטח ביחס לאישה. אני באה ממקום מסורתי, זה לא מקום מודרני שדוגל בשוויון, והספרים עוסקים בנשים בהישרדות. אני חיית תקופה מאד ארוכה של הישרדות.

8. מה חיזק אותך שם?

השאיפה לעלות לישראל זה היה חלום ילדות. כל הזמן רק דברנו והתפללנו על 'ירושלים ירושלים’

9. ואיך היה לפגוש את החלום הזה?

כשהגעתי לכאן, לא התאכזבתי כמו שהתגעגעתי להורים שלי, שנשארו בסודן. בכיתי המון לילות ותהיתי אם יצליחו לעלות, כי כאמור היה הרבה מוות. אחרי חצי שנה הם עלו.

10. איזו מין ריקי היית, אם היית נשארת שם?

קרוב לוודאי שהייתי כבר סבתא עם הרבה ילדים.. עוסקת בעבודת כדרות, חקלאות, מי יודע.. בטח נשארת בכפר, למרות שלאבא שלי היו הרבה חלומות עבורי

11. נראה שהיום את מגשימה אותם

אני מגשימה, לגמרי, ויש עוד הרבה מה ללמוד ולהמשיך.

ריקי טגבה.

אירוע התרמה לעמותה היווט במוזיאון תל אביב החדש>

התמונה באדיבות לאישה.

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל נובמבר דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים