דף הבית » יום 261, עדי. הרווח בין אישה לאישה

יום 261, עדי. הרווח בין אישה לאישה

כך נפגשנו: ממש רציתי לדבר עם עדי על זה שהיא מהנדסת חשמל. תכננתי ‘שתכף נגיע לזה..’, אבל זה לא קרה. נסחפנו לתוך שיחה מלאת הזדהות על פמיניזם. כן, המילה הזאת.

לא אני ולא עדי התחלנו את דרכנו, כמי שנושאות בדגל השוויון בין המינים. כשאתה גדל בתוך סביבה, היא מעצבת אותך ואתה שבוי בתפיסות שהנחילו לך. רק בבגרות כשמגיע הרגע לפקוח עיניים, אפשר להטיל ספק, להתווכח ולשנות את מה שהיה נדמה כמו תורה מסיני.

עדי מדברת על אלו שעדין לא פקחו עיניים, וליבי איתה.

כדי לומר בקול 'מגיע לי’ 'אני יכולה’ 'אני שווה לא פחות’ 'יש לי מקום’, לא צריך לשרוף שום חזייה. אפילו לא צריך להילחם באף אחד. צריך להיות ולעשות. למי שלא נראה הדבר, שיסתום אוזניים, שיעצום עיניים, שיתמודד.

1. אז מה, אנחנו באמת מדברות על פמיניזם?

בשבילי פמיניזם זו הייתה מילת גנאי.. זה לא היה חלק מעולם המושגים שהיה בבית ובסביבה שלי. ראיתי סביבי עולם שוביניסטי, כזה שנשים מפנות את השולחן, שעובדות בעבודות פחות מכניסות העיקר שיגדלו את הילדים.

לא הבנתי באמת מה זה פמיניזם, זה היה משהו שקשור לשריפת חזיות. לקח לי הרבה שנים עד שנפלה לי ההבנה, והתחלתי לשאול 'למה זה ככה’, להבין שיש אפליה, ושנשים אפילו לא מודעות אליה.

2. איפה פגשת את האפליה באופן אישי?

למדתי הנדסה כימית לתואר ראשון והלכתי לעבוד בתעשייה. ידעתי שאני מרוויחה 500 ש"ח פחות מ- 2 גברים, שעושים בדיוק אותה עבודה כמוני. העניין שזה לא הפריע לי, אמרתי 'נו טוב, בסדר’, ממש עבר לידי.

וגם בצבא. הייתי קצינה, טיפלתי באלופי משנה ומעלה, בכל מיני בקשות מיוחדות ושיבוצים. כל פעם שהם באו אליי למשרד, במקום לפנות אליי בעניין מקצועי, הם ביקשו קפה.. אם הייתי קצין, גם היו מבקשים?

השיא היה שחייל הציק לי. הלכנו לבירור אצל מפקד הבה"ד. הוא קבע שאני אשמה, שאני גורמת לזה בגלל החיוכים שלי.

3. מתי הבנת שיש פה משהו גדול יותר שהוא לא בסדר?

זה היה באמת אוסף של כל המקרים האלה, עד שאמרתי לעצמי שככה אי אפשר. אני אישה מאד חזקה, יש לי בטחון עצמי, בטחון בידע שלי ואני לא מוכנה להתנהל לפי הנורמה הזאת.

התחלתי להתעניין בנושא. היה לי מאד קשה לשמוע את הסטטיסטיקות של אחוז הנשים שהן בראשות עיר, בדירקטוריונים, והקש ששבר את גב הגמל, היה כששמעתי התבטאות של אחת המנהלות בעבודה שלי.

עבדתי בחברה מאד גדולה, הייטקיסטית, ושם אותה מנהלת הודיעה שהיא לא מקבלת נשים לעבודה, כי הן יוצאות לחופשת לידה.. כשהיא עצמה אמא ל -5 ילדים..

אז הבנתי שלא רק שיש אפליה ושנשים לא מודעות אליה מספיק, אלא שגם נשים תוקעות לנשים אחרות, מקלות בגלגלים.

4. מה עשית עם ההבנות האלה?

הדבר הכי חמור בעיניי, זה שזה קורה, ואנחנו עוברות ליד זה בשתיקה, גם אני. לקח לי זמן להתעורר.

לגבי אותה מנהלת, למרות שהיא אישה חזקה, מאיימת עם הכוחניות שלה, עמדתי מולה. אמרתי לה שבגלל נשים כמוה, נשים לא יוכלו להתקדם, ושהיא שמה מקלות בגלגלים לבנות שלה. חוץ מזה  הגברים שהיא מקבלת לעבודה, לא יוצאים למילואים?

בסוף היא פיטרה את הנשים שם אחת אחת, ויצרה לה מחלקה של גברים.

גם בצבא שמהפקד בה"ד אמר שזה באשמתי, לא שתקתי. בסיום הקורס, באו גם המפקדים שלו, ורגע לפני שהטקס התחיל, מול 2 תתי- אלוף ו – 40 חיילים אמרתי 'סליחה אני רוצה לומר משהו’ –  אמרתי שזו בושה למדינת ישראל שנותנים לחייל, שהטריד חיילת אחרת, לסיים ולהיות קצין, והכל בגלל שיפוט של מפקד הבה"ד, שגם מבין אותו.

5. איך הם הגיבו לזה?

הייתה שתיקה רמה לרגע, ואז ראש חטיבת הסגל אמר “OK, חבל שאת מרגישה ככה” והמשיך הלאה. אח"כ הסתבר שהוא עצמו מלא בתביעות על הטרדה.

6. איך ההבנות האלו משפיעות על הדרך בה תחנכי את הבת שלך?

היום הבת שלי קטנה, בת שנה, אבל אני יודעת שאותה אגדל אחרת. אני לא רוצה שהיא תגיע להבנה הזאת רק בגיל 27.  אני אחנך לשוויון. אם יהיה לי בן אדאג שמטלות הבית לא יהיו רק על הבנות. אני גדלתי ולא ידעתי שבנים יודעים לשטוף כלים או להוריד מהשולחן.. אין דבר כזה 'לעזור לאמא’, זה של כולם.

זה מתחיל בדברים הקטנים ואז כשהיא תלך לעבודה, היא תוכל לקיים דיון על השכר כמו כל אחד. זה חינוך מהבית אבל צריך גם תמיכה מבחוץ

7. למה היית מצפה?

ליותר מודעות. זה אחד הדברים שהכי חשובים לי. חבל שנשים לא מבינות את החשיבות של הדבר ומוקיעות את זה. יש נשים אחרות שכן נאבקות למען זה, אז מזלזלים בהן, אומרים 'אה זאת פמיניסטית..’ במין רתיעה כזאת, והרבה פעמים מכשילים אותן. חבל לי.

וצריך להשקיע בחינוך בבית הספר בגיל צעיר. יצא לי לעמוד מול אולם מלא תיכוניסטים ולדבר על הנושא. נתתי דוגמאות מה אפשר לעשות, מבחינת הבנות אבל כמובן גם הבנים. בעיקר דברתי על עניין השוויון.

8. את חושבת ששיחה כזאת, יכולה לייצר פתח לשינוי תפיסה?

אני לא חושבת שזה מספיק. זה כמו טיפה בים, ואם לא יהיה לזה המשך, המסר יעלם.

יש לי תקווה שזה ימשיך, למרות שאם נהיה כנות, אני באמת לא יודעת אם מישהו במערכת ימשיך את זה. אולי רק מורים, או יותר נכון מורות, שלוקחות יוזמה ויעשו על זה שיעור או שתיים.

אני יודעת שחייבים לעשות זה אחרת. אני לא מאד אופטימית, אבל אני חושבת שאם אני הבנתי את זה, ואת הבנת ובטח יש כמונו עוד, לאט לאט נגדל. הדרך 'לשם’ מאד ארוכה. הדור הבא יהיה טוב יותר. בעצם כבר טוב יותר.  אני כבר יודעת שבעבודה הבאה שלי אני משנה גישה, לא אומרת 'תודה’ על שקיבלתם אותי, ולגמרי עומדת השכר שלי.

עדי וגרהוף.

להגיב בפייסבוק | להרשם ל ||

|  

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים