תפריט
כך נפגשנו: בקצה אחד של העולם, קצה משובח יש לומר – ניו יורק, יושבת בחורה, אנדראה, ובאופן מקרי מוצאת עצמה נסחפת אחר פרויקט – לצלם נשים ולהעלות לבלוג שלה,365 , כל יום אישה אחרת, למשך שנה. היא עוד לא יודעת מה זה אומר, למה היא עושה את זה, וזה פשוט מתגלגל, יום אחרי יום.
ההיסחפות המקרית הזאת צומחת, מפתחת גזע איתן, מחזקת יכולת עצמית, מביאה הבנות חדשות ושולחת ענפים עד לקצה אחר של העולם, אף הוא משובח יש לומר, למרות הכל – ישראל.
בישראל, בחורה אחרת, שזאת אני, שומעת בחצי משפט על הרעיון של אנדראה ועוד לפני שאני מספיקה להבין איך זה נראה ומה זה אומר, אני נסחפת אחר הרעיון. 5 ימים אחר כך, אני מתחילה את הפרויקט שלי.
שיחת הוידאו עם אנדראה, הייתה מ ר ג ש ת ביותר. קווים מקבילים ממני אליה, ממנה אליי, נמתחו לאורך כל הראיון. הפעם בניגוד לתמיד, אני מכניסה קצת מזה פנימה. כך שהראיון הזה , משבוע שעבר, יוצרים השלמה של מאחורי הקלעים שלי.
1. למה התחלת את הפרויקט?
התשובה בקצרה:
לקח לי 2 דקות להתחיל. היה לי בלוג, שכתבתי בו על כל מיני דברים, בלי פוקוס. יום אחד פשוט החלטתי להעלות תמונה של חברה שלי.
היינו בחופשה יחד וראיתי אותה עומדת עם הבן שלה, מדברת בטלפון וזה היה כל כך יפה, החלטתי לצלם אותה והעליתי לבלוג. זאת חברה שהיא חד הורית ואני מאד מעריכה אותה והיא נותנת לי השראה. למחרת העליתי עוד תמונה של חברה אחרת שגם יש לי חיבור חזק אליה ואח"כ עוד וככה זה המשיך.
התשובה בהרחבה:
תמיד רציתי להיות אמנית. רציתי ללמוד אומנות, אבל בלחץ ההורים שלי הלכתי ללמוד תקשורת, חשבו שאומנות זה לא מספיק בטוח, שצריך ללמוד משהו רציני.
(סליחה, הם דברו עם ההורים שלי? גם אני הלכתי ללמוד תקשורת מאותה סיבה בדיוק)
אחרי הלימודים, מצאתי את עצמי עובדת בתעשיית הסרטים. לא ממש אהבתי את זה, כי זה עולם מאד תחרותי וגברי. עם זאת, היה לי רעב לעשות אומנות, וככה הגעתי לנישה של דוקומנטרי. יש שם משהו יותר ממוקד, אפשר לעסוק בנושאים שחשובים לך, זה מאד דיבר אליי.
עברתי לוושינגטון, בירת הדוקומנטרי, הפקתי כל מיני סרטים, בניהם הרבה סרטים של נשים, וגם צילמתי תוך כדי סטילס. קבלתי הרבה מחמאות על הצילומים, אבל עדין לא הרגשתי ‘אמנית’. הרגשתי שחסרה לי התעודה הרשמית, או ההכרה הרשמית שיש לי את זה.
נקודת המפנה הייתה כשהלכתי לראות בתי ספר כדי ללמוד בהם. רציתי להציג פרוטפוליו של מה שעשיתי עד אז, ופגשתי מישהו שיעזור לי לבחור מה להציג. הבאתי טונה של תמונות, אולי 300 תמונות… לא היה לי פוקוס, חשבתי שאני לא יודעת מה אני רוצה לומר כאמנית. חשבתי שאני לא יודעת מה הפאשן שלי, מה הדבר שמניע אותי
האדם הזה באמת אמר לי שאני צריכה להיות בפוקוס, ושהוא רואה שזה קיים, רק שאני לא מספיק כנה עם עצמי לומר את זה בקול. אחרי זה, כשבחנתי שוב את העבודות שלי, הבנתי. ראיתי שכל הצילומים שלי הם של נשים.
(קאט – נו באמת, ככה זה עם הציורים שלי, עם הסיפורים שלי, עם השירים שלי. תמיד חשבתי שאין שום קשר בין העבודות ויום אחד יגיע הפוקוס.,רק אחרי שהפרויקט התחיל פתאום שמתי לב, שתמיד אלו נשים! גם כשציירתי פעם חיה, זו הייתה לביאה..!)
מהמקום הזה התחלתי עם הבלוג, כי רציתי שיהיו עבודות שלי בחוץ. לא רציתי סתם להעלות תמונות מהבילוי של הסופ"ש, ופתאום ככה זה נוצר, מאותה חברה. אהבתי את הקונספט של לעשות את זה שנה, ראיתי את הסרט ג'ולי וג'ולייט וזה נראה לי מאתגר. מצד אחד זה הרבה זמן, אבל בכל זאת, זה לא לכל החיים. זו נראתה לי מטרה טובה לעצמי.
(קצת לפני שהתחלתי, הבנתי שאני רוצה לתת ביטוי למה שאני חווה, אבל לא ידעתי עוד מה, פתחתי בלוג )
2. מי הן הנשים שבחרת לצלם?
בהתחלה אלו היו חברות, וחברות של חברות ומשפחה ואח"כ כבר נשים שראיתי ברחוב. בעצם איפה שרק הייתי. לא הגבלתי את עצמי לסוג מסוים של אישה. רציתי כל אישה, גם כזו שחשבתי שהיא לא נראית כמו מישהי שמביאה השראה.
(קאט אגיין – זה הזמן לקרוא את )
3. אלו ימים היו יותר מורכבים עבורך?
הצלחתי לעשות כל יום. גם כשנסענו לחופשות וגם ביום שהתחתנתי, אז אני הייתי האישה של אותו היום. חברה שלי שהיא צלמת צילמה אותי.
הפוסט של אמא שלי היה קשה עבורי. לקח לי שבועיים לחשוב מה אני רוצה לומר עליה. רציתי שזה יהיה בעל משמעות. בסוף העליתי אותה ביום ה – 30, ואמא שלי לא הבינה למה לקח לי כל כך הרבה זמן, חשבה שהיא צריכה להיות ביום הראשון..
(, על אמא זה הכי קשה לכתוב)
לא תמיד זה היה קל. בהתחלה היה לי קשה לפנות לנשים ברחוב, וגם אמרו לי 'לא’. לא הצגתי את זה כמו שצריך, וגם אני אדם ביישן, זה לא הכי התאים לי ללכת ברחוב ולדבר פתאום עם אנשים זרים. מכיוון שהייתי צריכה להמשיך, פשוט ניסיתי שוב ושוב, עד שהבנתי איך לעשות את זה, וזהו, יותר לא אמרו לי 'לא’.
4. היו ימים ששאלת למה לעזאזל את עושה את זה?
כן..היו ימים שלא רציתי לדבר עם אף אחד, הייתי חולה שהייתי בלי מצב רוח. פעם אחת שהייתי בדאון, מהימים האלה, יצאתי החוצה ופתאום ראיתי מישהי, דברנו, צילמתי אותה ואחר כך הרגשתי כל כך טוב..! תמיד שצילמתי הרגשתי טוב. אין אישה שהרגשתי לא טוב עם הצילום שלה.
(הו כן, )
5. מה את עושה עם הפרויקט עכשיו?
סיימתי לפני שנה. עכשיו אני עובדת על ספר ו'שואו’ שאני הולכת לעשות. לקראת הסוף שאלו אותי כל הזמן 'נו מה עם הספר’ ובאמת רציתי, פחדתי לחכות עם זה יותר מידיי, לא לאבד רלוונטיות, אבל הייתי כל כך עייפה, שהייתי צריכה לנוח. אז חיכיתי שנה והנה זה יקרה עוד מעט, במאי הקרוב.
הספר יצא, ותהיה מסיבה גדולה שתתקיים ב'יום האם’, אחרי הצהרים, עם שמפניה ודברים מתוקים.. אני מאד מתרגשת, זה יהיה דבר גדול.
6. את ממשיכה להעלות פוסטים?
חשבתי להמשיך כל שבוע, אבל מסתבר שאם אין את המחויבות הזאת של 'כל יום’, זה הרבה יותר קל לדלג על שבועות.. אבל אני מנסה להקפיד
7. בטח יש המון הבנות ומסקנות, נסי בקצרה לומר את הדבר המשמעותי עבורך?
לתקשר עם עוד נשים זה דבר מאד חשוב שנותן כח, שמחה, משמעות. פגשתי נשים שהתפלאו, 'למה לצלם אותי’, וזה דבר חשוב שנשים יזכרו על בסיס יום יומי שהן חשובות, שנשים יזכרו להקשיב לנשים אחרות. לכן אני שמחה שזה יצא בספר, שנשים יוכלו לתת את זה מתנה אחת לשנייה ויזכרו להקשיב, כי זה דבר גדול.
וברמה האישית, קיבלתי בטחון שאני אמנית, שאני צלמת. עכשיו יש לי רעיונות לעשות עוד דברים אמנותיים ויש לי בטחון לפנות לקבל מענקים על הרעיונות האלה. אני ממשיכה בדוקומנטרי והיום אני בעצמי מצלמת, גם סטילס, אבל גם וידאו, עוד משהו שהתחלתי לאחרונה.
8. טוב נסיים, אבל אנחנו חייבות להיפגש
אני רוצה מאד להגיע לישראל בנובמבר שנה הבאה
9. עוד שנה? זה המון זמן, לפחות 365 יום..
או כן, אני יודעת..
אנדראה לאונקאוולו, לבלוג
