דף הבית » יום 264, שרה. הסיפור שאינו נגמר

יום 264, שרה. הסיפור שאינו נגמר

יום 264, שרה. הסיפור שאינו נגמר

כך נפגשנו: כנראה שהנושא של השבוע הזה הוא משפחה, אחרת אי אפשר להבין את רצף הראיונות בנושא, ורק התחלנו..

בעוד שבראיונות אחרים היה לסיפור סוג של התחלה, אמצע וסוף, הסיפור של שרה הוא לא נגמר. לאן שלא זרמנו בשיחה, זה רק הלך והסתעף. והכל התחיל שוב.. ביורם ( :  שרה היא אחת משתי הנשים שאליהן הפנה אותי (ליאורה הייתה הראשונה). התחלנו באותה שאלה:

1. למה הגעת ליורם?

אמי נפטרה לפני שנה ו – 5 חודשים ורציתי לסגור 2 מעגלים בחייה:

אימי הגיעה לארץ מפולין בשנת 1925 כשהייתה בת 11. זאת הייתה העלייה הרביעית, קראו לה העלייה הקפיטליסטית, כיוון שהגיעו עם הרבה רכוש. כך גם משפחתה של אימי, שהייתה משפחה מאד דתית, בעלת רכוש רב וחנויות.

האמת שהסיפור של המשפחה של אמא שלי הוא מעניין, סוג של טלנובלה. סבתא שלי התחתנה עם אלמן שהיו לו 5 ילדים, בחלקם כבר נשואים, ולהם נולדה אמא שלי. כאשר אימי הייתה בת 7 אביה נפטר. אמה שנשארה אלמנה, התחתנה עם אלמן אחר שלו היו 8 ילדים, הצעיר בגילה של אימי. האב החורג אימץ אותה ואהב אותה מאד.

במוצאי יום כיפור הם עלו לארץ עם 1000 לירות שטרלינג שזה היה הון ובאו להקים את ‘אחוזת לובלין’ בכרכור. אלו היו אנשים תמימים וטהורים, כך שדי מהר גנבו מהם את כל הכסף והאדמות והם נותרו חסרי כל. סבתא שלי התחילה לעבוד אצל הרופא המקומי, כיבסה וגיהצה. היא ואימי קיבלו קדחת, כזו אמיתית והתמודדו עם מציאות לא קלה.

2. איך זה מתחבר ליורם?

יש לי המון תמונות מאז ורציתי לתת לו אותם ולספר את הסיפור. הפריע לי שבכל הספרים, אין אזכור של 'אחוזת לובלין’. אמנם היא לא הוקמה, אבל לא מכירים בכלל את הסיפור הזה של האנשים האלו. היום גם אין מי שיחקור.

הם גדלו פה בכרכור. הבאתי ליורם תמונה של הכיתה הראשונה, בה אימי למדה, עם המורה הראשונה שהייתה פה, רוניה. יורם הצליח לזהות את כל התלמידים שהיו בתמונה, שהיו כולם בכיתה אחת, בכל מיני גילאים.

(זאת אכן התמונה שראיתי אצל יורם. תמונה כיתתית מודבקת על נייר, כשקווים מתוחים ממנה עם שמות הילדים כתובים בעט 'הנה, מצאתי את כולם’, הכריז כשנכנס לספריה)

3. מה היה המעגל השני ?

מצאתי המון מכתבים מהאבא הביולוגי, משנת 1938, מכתבים צהובים, ומתפוררים. העברתי אותם ללוחמי הגטאות שיתרגמו אותם. ככה הם לומדים את החיים שהיו בלובלין עד המלחמה.

רציתי לסגור את המעגל של החיים בלובלין.

יש גם את המכתבים שאמא שלי קיבלה כשהייתה בת 12, מהמשפחה שנשארה שם. כל הזמן אמרו להם לחזור, לעזוב את הארץ, אמרו שידאגו להם. הם הבינו שמשהו לא טוב קורה פה, ושאלו את אמא שלי למה היא לא מספרת מה המצב.

4. את מכירה את המשפחה הזאת שנשארה? יודעת מה עלה בגורלם?

חלק נספו בשואה, חלק עלו לארץ. אחד נסע לספרד ונלחם שם  במלחמת האזרחים נגד פרנקו ונהרג שם.  אחד אחר היה הרב הראשי של עליית הנוער. הוא איבד את משפחתו בשואה והתפקר, אח"כ חזר לדת והתחתן שוב עם אישה רעה, אני זוכרת אותה. הוא עבר במנזרים אחרי השואה והביא לארץ ילדים, בהם 2 בנות של אח שלו, שהתחבאו במנזרים.

(וזה עוד מסתעף ואנחנו מנסות לשמור את זה קצר..בסוף שרה מסכמת -) אני לא יודעת הכל. יכול להיות שהם עוד מסתובבים. בטח הנכדים של האחים והאחיות החורגים של אמא שלי.

5. איך מרגישה כחלק מתוך שושלת כזו ענפה?

תמיד הייתי גאה באמא שלי, אבל עכשיו שראיתי את כל המכתבים אני גאה בה בצורה בלתי רגילה. גם מהצד של אבא שלי. לא הכרתי הרבה כי לא דברו. לא ידעתי אפילו איך קוראים לאחים שלו.

אבא שלי עזב את פולין, הלך לצרפת ללמוד כימיה ומשם בכלל הפך לכתב ספורט, הוא גם צייר נהדר. היה לו נפש לא נורמאלית, איש עשיר בנפש, קרא המון, אולי אלפי ספרים. גדלתי בבית מלא ערכים.

6. המשפחתיות הזאת השפיעה על הבחירות שלך בחיים?

היום אני מרגישה ריקנות גדולה. אני לא נשואה. אחי נפטר לפני 9 שנים, אשתו לפני 3 שנים, אמא שלי עכשיו, נשארו לי אחיינים.

אני לא יודעת אם יש קשר בין השושלת הזאת לעובדה שלא התחתנתי. אני לא יודעת אם זו בחירה שלי בכלל. החיים מנתבים למקומות שבחלקם אין לנו שליטה. אולי גם עשיתי טעויות בדרך, אני בטוחה שעשיתי טעויות, אבל ככה זה. היום אני ממלאה את החיי בהתנדבות אינסופית.

אחרי שנים שהייתי מורה ללשון עברית, שזו אהבת חיי, לתנ"ך ולהיסטוריה של א"י, אני מוצאת את עצמי מתנדבת עם גימלאים, עד לא מזמן התנדבתי שנים עם 5 מועדונים שונים, כל יום מועדון אחר. היום אני מתנדבת במעונות יום של ארגון נשי חרות. בנוסף אני מעבירה הרצאות על תולדות ארץ ישראל, וגם מלמדת בהתנדבות תלמידי כיתה ה’, (אני שרה להם שירי העליות, וממחיזה להם את הסיפורים שיהיה מעניין.. ) ונעשיתי גם מדריכת טיולים.

פה שרה ממשיכה בסיפורים פיקנטיים מתוך ההדרכות שלה. נראה שיש לה אנרגיות בלי סוף, ידע עצום, ובעיקר אהבה, אהבה ללמד, לספר ולתרום מעצמה. הלוואי והייתה מורה של הילדים שלי אני חושבת בקול, היא צוחקת, מספרת עוד סיפור על 'ביילה פייגה’, על המכתבים של ביאליק, על הרב קוק.. ואם לא היתה ילדה שמחכה לי בגן, השיחה הזאת יכלה שלא להסתיים.

שרה שוסטק.

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל נובמבר דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים