דף הבית » יום 268, ורדה. האם האחרת, החורגת.

יום 268, ורדה. האם האחרת, החורגת.

כך נפגשנו: הרושם הכי חזק שלי מורדה, הוא הרב-גוניות שעוטפת אותה. אם הייתי ארכיאולוגית של בני אדם, וודאי לא הייתי מפסיקה לגלות בה עוד שכבות. הייתי פוגשת את המשוררת שבתוכה, את המורה ליוגה כבר 30 שנה, את האוצרת, את העולם הרוחני בו היא פועלת ונראה שאין לזה סוף.

בשיחה הזאת דברנו על ‘האם החורגת’, מה אומר לכם המושג הזה? נכון, משהו רע, לא טוב. תוצאה של יותר מידי סיפורי סינדרלה בראש. כולנו חוטאים באוטומט הזה, שולפים בקלות תבניות מראשנו, מדביקים פרשנות, חיים מסטריאוטיפ לסטריאוטיפ.

מזל שמידי פעם ניתנת לנו ההזדמנות לעצור, להרהר, ולבחון מחדש את הדברים, כמו בשיחה הזאת, וכמו במסר שעולה מהשירים המצורפים.

1. מה זה להיות אם חורגת?

יש ארכיטיפ של האם החורגת הרעה ונפל בגורלי מנסיבות חיים להיום אם חורגת. זה בהחלט תפקיד לא קל ואני עוד הקשתי על עצמי. בגיל 28 נישאתי לאלמן, עם 2 בנות ובאתי אליהם לאותו בית. לא ידעתי עד כמה זה לא פשוט.

הייתי מאד צעירה ונחושה ברצון מאד טוב, לא לגרום להם לשינוי נוסף. רציתי להשאיר אותם בסביבה הטבעית, בבית שלהם. היה בי רצון לאחות את הקרעים, להיות במקומות שרק מחבר ולא יוצר עוד קשיים. בסופו של דבר, זה הכניס אותי לחוויה של קושי.

2. מה הייתה ההתמודדות המשמעותית ביותר עבורך?

יש הבדל גדול כשיש אם ואת רק האם החורגת או כשאת אם חורגת ליתומות, כמו שאני הייתי. כשיש דמות נוספת, גרושתו של הבעל, לילדים יש עוד מושא להתייחסות, דמות ריאלית. את לא צריכה למלא את המקום של האמא לבד, והם יכולים לבחור למי להתחבר.

במצב שבו האם מתה, הזיכרון של האם מייצר חווית יתמות מאד חזקה, שמעלה ציפייה או תחושת חוסר, שהיא מכוננת את היחסים בניכם. במקרה כזה אתה צריך למלא את המקום הריק, עם המון כוחות של אהבה ורצון טוב, כדי להתגבר.

3. יש אידיאליזציה של האם שאיננה

בוודאי, ויש הטענה מועצמת של היחסים. אם אותה ילדה הייתה חווה את קשיי הבגרות מול האם הטבעית, סביר שהיו בין שתיהן מתחים. בדרך כלל בגיל הזה יש מתח מול הורים. כאן, מול האמא החורגת, התהליך מזמין לתוכו מתחים נוספים שאינם מין המניין.

4. מה נתן לך כח להתנהל, לחיות, בסיטואציה הזאת?

דבר מרכזי שהיה בי זה בטחון ואמונה פנימית. למרות שהייתי צעירה, הרגשתי מאד בטוחה בעצמי, שאני מקיימת בית ויוצרת מקום שהוא משפחה. המשפחה הזאת קיימת עד היום ומתנהלת כמשפחה לכל דבר, אפילו שאני כבר לא שם. נוצר מארג הומוגני, בית שהכיל את כל הילדים, כולל את אלו שילדתי.

5. אלו תגובות קיבלת מהמשפחה?

היו גם וגם. בשנים הראשונות זה היה 'רגע, זה הבית שלי, את לא יכולה להזיז כאן כורסא’, כי נכנסתי לבית שלהם. אם הייתי יותר חזקה, הייתי צריכה לומר 'חיים חדשים, בית חדש’, אבל מעודף רצון טוב, לא רציתי להקשות ולהערים שינויים.

6. אמרת שאת רוצה לכתוב על זה ספר ילדים, לעשות תיקון לתדמית האם החורגת, על מה היית מעמידה את הסיפור?

הייתי מביאה משהו פנימי מהחוויה שלי, כי בנוסף לזה שאני הייתי אמא חורגת, לי היה אבא חורג. הייתי מביאה משהו שיגרום להזדהות, שהורה הוא הורה, בעצם העובדה שהוא מגדל את הילד.

המסר באותו ספר (שכרגע נמצא אצלי בראש..) הוא, שאתה הופך להיות הורה, כי אתה מגדל ואתה מעניק לילד את מה שהוא צריך לקבל מהורה.

ברוב האגדות הילד תמיד נעקר ממקומו, עובר לבית אחר, ומשם מתרכזים באיך שהוא חווה את ההורות. אין התייחסות להורים החורגים עצמם.

7. הסטריאוטיפ הוא בעיקר כלפי האם החורגת, הרעה

מעניין למה הסיפורת יצקה את התוכן למושג הזה ולא למושג 'אב חורג’.. יכול להיות שבגלל שזו האמא שהיא המגדלת הראשית בבית, שאיתה מתרפקים או מתעמתים. היא מאפשרת, או לא מאפשרת, את תחושת השייכות בזמן הגידול. האב פועל בפריפריה אחרת.

אצלי למשל, האב החורג שלי דווקא מצדיק את הסטריאוטיפ. לא נהניתי מאבא חורג שעשה לי טוב אלא להיפך, הוא היה דמות שלילית שהביא הרבה עצב וכעס. מהרגע שהציגו אותו בפניי, בגיל 6, קראתי לו 'דוד’ עד יום מותו. תמיד הוא נשאר דוד.

8. איך החוויה הזאת השפיעה על הדרך שאת בחרת להיות כאמא חורגת?

זה חיזק לי את ההרגשה שאני יכולה לעשות את זה אחרת. היה בי הרצון לעשות בית, כי אני באתי ממשפחה מפורקת, וגם לשלב הזה הגעתי מנישואים קודמים שהתפרקו, עם תינוק קטן. היה לי רצון חזק להיכנס חזרה לרחם ובמקביל, היה לי רצון להעניק ולהניק את כל העולם.

9. איך היום את מסתכלת על ההחלטות שלך אז, בתחילת הדרך?

היום הכל בסדר. נוצרה משפחה מלוכדת שהייתי חלק ממנה 20 שנה, יש פרי לעמלי.

**

תוספת קטנה:

במהלך הראיון עלו אנקדוטות שונות, והנה אחת. מי יודע, אולי תמצאו אותה בספר שורדה עוד תכתוב, וכך ורדה מספרת:

בגיל 40 בערך, הלכתי ברחוב ופגשתי מישהי שלמדה איתי בבית הספר. קראתי לה 'זאת עם הכינור’. תמיד הסתובבה עם כינור ואני דמיינתי שהיא באה מבית עשיר, עם רהיטים יפים.

בפגישה המקרית הזו ברחוב ספרתי לה, איך ראיתי אותה בדמיוני, את הבית שלה. היא צחקה וסיפרה שגם היא דמיינה אותי מאיזה בית בצפון תל אביב, מלא בספרים, עם לוסטרה (ככה היא אמרה, 'לוסטרה’..). אמרתי לה שאם רק הייתה יודעת מאיפה אני יוצאת ללימודים ואיזו דרך אני עושה עד ללימודים, הייתה וודאי המומה..

צחקנו שם על המדרכה. גילנו ששתינו היינו בסך הכל שתי ילדות עניות, שגדלו בתנאים קשים, אבל זה לא מנע מאיתנו לדמיין אחרת.

ורדה גינוסר

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל נובמבר דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים