שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 270, עידית. מצד אחד, מצד שני

כך נפגשנו: את הפתיח לראיון אני מחליטה להקדיש דווקא לסוף השיחה, שמבחינתי זה העניין שמסובב הכל – יש לילדים מין משחק שאם לוחצים על כפתור, קופצת דמות במין ‘קוקו’ שמעורר אצלם שמחה גדולה. לפעמים ככה זה מרגיש עם ביטוי התשוקות העמוקות שלנו בחיים. אנחנו יכולים ללכת מסביבם סחור סחור, לגעת-לא-לגעת, להתבונן מרחוק, אבל אם ממשיכים ללכת ומקשיבים טוב, זה בסוף מגיע. 

אני מאד אוהבת את הדרך, זאת שמצריכה לחבר את החוטים שנטווים במהלך החיים, מאפשרת לדברים להבשיל, לתפוח טוב.

בשיחה עם עידית,  אנחנו מנסות לחבר את מה שעלה בדרך. אנחנו לא מדברות על 'ביטוי’ בקנה מידה הולידווי, אלא כזה בגודל שמתאים לחיים. לפעמים התשוקה קוראת לצאת החוצה, ולפעמים היא נשמרת בקופסאות, שוכנת בשקט עם 'מיני תשוקות’ נוספות, עד שמגיע ה'קוקו’ הבא.

1. מתי התחלת עם האוספים?

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוספת כמעט דבר שאפשר לאסוף, מפיות, מחקים, גלויות, מחזיקי מפתחות, קופסאות גפרורים, כפתורים, חוטים, נעליים…

2. זוכרת אחד שעורר עניין מיוחד?

זכור לי בעיקר אוסף המפיות הטראומטי.. שכנה שלי החליטה שהיא אוספת איתי מפיות. לא כל כך רציתי, לא היה נראה לי.. אבל היא ממש שכנעה אותי ואספנו מפיות בקדחתנות בכל אירוע, מחו"ל, עד שהייתה לנו חבילה רצינית.

יום אחד החלטנו לפרק את האוסף, וזה היה נורא טראומטי, כי היינו צריכות לשבת ולחלק את המפיות, כמו בחלוקת רכוש שבני זוג נפרדים.. עברנו מפית מפית ולא זכרנו מה שייך למי והכל התערבב..

3. אנחנו צוחקות עכשיו, אבל זה עניין רציני כל החיבור הזה לחפצים..

נוצר חיבור כי לכל דבר יש את הסיפור שלו, הריח, הצבע, הטקסטורה..

4. ולמה התחלת לאסוף בובות?

יש לי כמה בובות שאני שומרת מאז שנולדתי. אמא שלי, שגם היא אוהבת לאסוף, תמיד  שמרה לי את כל הדברים – את הבובה הראשונה, את הברבי הראשונה והיחידה, את התלבושות שלהם.. אני עדין שומרת את הקופסא הזאת. אז היה אחד מכל דבר, היה לי ברבי בת וברבי בן, עם הבגדים והאביזרים בכמות מוגבלת. זה לא כמו היום שיש שפע מכל דבר, ולכן זה היה מאד מיוחד עבורי.

5. מה גורם לך גם היום להמשיך לאסוף בובות?

סתם צעצועים לא מעניינים אותי, אני גם לא אוהבת בובות מעץ או פורצלן. אני מאד אוהבת בובות גומי. יש בהם משהו מיוחד, כמו דמות שעשתה freeze   ויש לה הבעה מאד מסוימת, כל הפלסטיות הזו.

6. זה מה שגרם לך לרצות לצייר אותם?

כשהתחלתי ללמוד ציור, התחלתי לצייר את הבובות וזה היה נחמד אבל לא עשה לי את זה..ואז בעידוד המורה שלי, החלטתי לצייר את הבובה של פינוקיו ונשאבתי לזה חזק. מאותו רגע לא עניין אותי לצייר בובות אחרות, אלא רק את הדמות הזאת. התחלתי לצלם את הבובות פינוקיו שלי בכל מיני סצנות, ולצייר אותן.

יש בו משהו מאד שובב בפנים, מצד אחד הוא חייכן מצד שני הוא מטורף והזוי. המבט הזה בעיניים, האף הארוך, הגומי, הפלסטיות של הצבע.. כל זה עושה אותו מלא חיים, אני מרגישה שהוא כמעט אנושי שאני רואה אותו מצויר על הקנבס, יש בו משהו חי.  אגב, כל זה התחיל כי פגשתי את הבובות האלו בעבודה שלי

7. פגשת את הבובות בעבודה..?

כן.. עבדתי הרבה עם חפצים בתור פרופסמנית,תפקיד שצריך לאסוף אביזרים לתוכניות, לצילומים, אח"כ הייתי גם ארט דיירקטור, גם עיצבתי חלונות ראווה, תערוכות.. זו הייתה תקופה שהסתובבתי המון בשווקים, בבאסטות ובחנויות יד שנייה. זה היה לפני 20 שנה בערך, ואז לא היו הרבה מהן. תוך כדי השיטוטים, תמיד מצאתי חפצים לאוספים שלי, כמו קופסאות פח, מראות ישנות וכשראיתי את הבובות והתחלתי לאסוף גם אותן.

8. נשמע כמו עבודה חלומית בשבילך..

לגמרי, אני זוכרת פעם אחת שממש הרגשתי בגן עדן. הייתי צריכה להביא רהיטים ישנים לחמישיה הקאמרית, ולא מצאתי.

במקרה פגשתי מישהו שאמר לי שבדרום תל אביב, לכיוון יפו, יש חלקה ענקית שבאים לשם טרקטורים וזורקים שם כל מיני דירות שאנשים מפנים, ודברים שלא רוצים בשוק הפשפשים.  רק שמעתי את זה, וישר נסעתי לשם. ראיתי דיונות של חול ואנשים עם טרקטורים פורקים דברים. הרגשתי שאני בסרט. אני רואה ערימות של רהיטים ודברים שבורים וכל מיני חפצים.. נכנסתי מזה ממש לאקסטזה.. התחלתי לאסוף, ולפתוח, ולראות, ולפרק.. הייתי בתוך ערימות של אבק וג'אנק,  והרגשתי כאילו אני בגן עדן..!

9. מה שנקרא, הזבל של אחד, הוא האוצר של האחר.. מה את עושה היום עם כל האינספור חפצים האלו?

חלק מהאוספים פרוסים על גבי הבית, וחלק סגורים בקופסאות, בתיקים, הבובות בוויטרינה. זה נחמד מידי פעם לפתוח איזו קופסא, להציץ לתוכה ולסגור, או כמו עם הציורים, לפתוח להראות למישהו ואז מייד לסגור ולהחזיר למקום..

10. לא היית רוצה לחשוף יותר, לשחרר קצת?

באומנות באמת היו לי כמה תערוכות, אבל אני  אמביוולנטית בעניין. מצד אחד אני מרגישה שזה משהו מאד חושפני ומאיים, ומצד שני יש לי רצון שיראו את העבודות, וגם לגבי החפצים, אני אוהבת לאסוף ולשמור אבל עולה בי מידי פעם צורך לשחרר, לחשוף, להראות, למכור ולתת.

האמביוולנטיות הזאת של להיות במקום הסגור ולרצות להיות במקום הפתוח, מוכרת לי גם מעצמי

11. באיזו דרך?

בתחילת הדרך שלי הייתי בטוחה שאני אהיה על במה. הלכתי ללמוד משחק, ואז קרה משהו שהביא אותי אל מאחורי הקלעים. ממקום של לרצות להיות שחקנית נסעתי ללונדון ואח"כ לניו יורק למדתי ועבדתי במקצועות של מאחורי הקלעים – איפור, עיצוב תפאורה לתאטרון, אביזרים.. עסקתי בזה שנים.

היום כשאני חוזרת להופיע, בקטנה, ואני עומדת על הבמה, אני מרגישה רגע לפני עד כמה זה מפחיד להיחשף, אבל ברגע שאני שם, אני נהנית בצורה מדהימה. אני מרגישה שאני נותנת את כולי, ומרגישה שלמות עם מה שאני עושה.

עידית רייזנר- אלפנדרי.

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל נובמבר דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים