שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 271, איה. תזכורת לעצמי

כך נפגשנו: לפני כיפור, שראיינתי את אניצ'ה היא הזכירה את איה חברתה בקליפורניה, שלומדת ומלמדת ‘תקשורת לא אלימה’. בדרך כלל המושגים האלו עטופים במין אידיאולוגיה גבוהה מידיי, לא מספיק נגישה לחיי היום יום, אבל משהו בהסבר של אניצ'ה, סיקרן אותי. החלטתי לדבר עם איה.

אני שמחה שדברנו. אמנם לא גיליתי משהו חדש, אבל קבלתי תזכורת חשובה לדברים שכל כך קל לשכוח.

1. מה זו 'תקשורת לא אלימה’?

זה תרגום לא מדויק של המונח האמיתי שהוא 'הימסה’ .אני יודעת שבישראל מתרגמים את זה גם לתקשורת מקרבת, וגם זה לא מדויק. Compassionate Communication   גישה שד"ר מרשל רוזנברג פיתח.  המושג עצמו לקוח מהסנסקריט, מין תרגום של המילה 'הימסה’ שזה מצב שהלב מלא בחמלה ובאהבה, שאין מקום לכעס, שנאה ולרגשות שליליים.

2. עד כמה זו מטרה ריאלית מבחינתך?

זה מה שאני רוצה לחיות. אני לא יודעת אם בן אנוש שיכול להגיע למצב מוחלט של 'הינסה’  אבל כערך, זה ממש תמצית החיים שלי. אני מרגישה שכל החיים חיפשתי את זה. הייתה לי בלב מין כמיהה למקום הזה.

3. היה לך חיבור לנושא, עוד לפני שהכרת את השיטה?

כשהייתי בארץ, עבדתי 14 שנה עם נפתלי שימרת מאמם גדול, בתקופה של טרום עידן המאמנים. נפתלי אימן מנהלים בכירים בכל התחומים, כשהוא משתמש ב'אמפתיה’ כדרך מרכזית – להצליח לעבור את הגשר ולהתחבר לחוויה של האחר. להיות איתו לגמרי בחוויה שלו, בלי להסכים או לא להסכים.

זה היה משהו שהייתי מאד מחוברת אליו. ברגע שהגענו לקליפורניה, שכנה נתנה לי קלטת של השיטה ומייד חוויתי מין 'וואו’ כזה..יש בזה משהו כל כך שלם, שמכיל את כל המסורות הרוחניות, שאי פעם למדתי ותרגלתי, בפרקטיקה של תקשורת.

4. מה קרה בסביבה שלך מרגע שהתחלת עם הלימוד?

לפני שלמדתי, ראיתי שהמשפחה היא אולי חזית המלחמה העקובה ביותר מדם שקיימת, למרות שאנחנו לא נוטים לראות את זה ככה. אנחנו מסתכלים על מלחמות בחוץ, אבל בתוך המשפחות, לפחות ברובן, יש חוסר תקשורת וכאב מטורף של אנשים שאוהבים. יש השקעה מטורפת של הורים בילדים, רק כדי להיות מנותקים אחד מהשני בגיל מאוחר יותר, וראיתי שזה עלול לקרות גם לי

5. למה?

כי ראיתי עד כמה אני מסוגלת להרגיש כעס לתינוק בן שנתיים..זה ממש חוסר אונים שלמדתי להסתכל עליו בדרך אחרת ברגע שהתחלתי ללמוד.

הבנתי שכולנו חולקים את אותם צרכים, המבוגרים, הילדים, כמו למשל צורך בבחירה, באהבה, במגע. יש אבחנה בין הצרכים, שהם מוגבלים, לבין האסטרטגיות להשיג את הצרכים, שהן יכולות להיות אין סופיות. למשל אם יש לי צורך בנחמה, אני הולכת למקרר ולוקחת משהו מתוק. יכולתי לפתור את זה בדרך אחרת, אבל זה משהו שפיתחתי בגיל צעיר.

באופן כללי ההתנהגויות שפיתחנו הן טרגיות, כי הן מרחיקת אותנו מהאפשרות שאי פעם נפגוש את הצרכים.

6. באיזו דרך?

למשל אם אני פגועה ממשהו שמישהו אומר, התגובה האוטומטית היא להאשים אותו – 'איזה אידיוט, חסר אחריות’ – בזה שאני שופטת את האחר, אני מקטינה את ההסתברות לתרום ל well-being שלי,  ושם מתחילה המלחמה.

7. איזו פרדיגמה מהותית השתנתה בך?

אחת העיקריות זה המעבר מהחשיבה של כוחניות לשיתוף פעולה. ברגע שמתחילים להתבונן, רואים שכמעט בכל אינטראקציה שאנחנו לא מקבלים בה את מה שאנחנו רוצים, אנחנו פונים לכח. זה קורה עם הילדים, בני זוג, ועם עצמנו, שיש לנו את כל המחשבות של 'אני חייב’ 'אני מוכרח’.

דבר נוסף זה המעבר מחשיבה של 'או או’ ל'גם וגם’. יש לנו מנטאליות של מחסור, שאין מספיק משאבים של זמן וכסף. תמיד צריך להיות שמישהו מפסיד ואני מנצח, או שאתה מקבל ואני לא, מין מצב של win-lose. לעומת מנטאליות של שפע שאומרת שיש מספיק לכולם – גם אתה יכול לקבל וגם אני. אם רק נשתף פעולה ולא נהיה במלחמה אחד עם השני.

8. תני דוגמא מתוך היום היום שממחישה את זה

הכי קל לפגוש את זה, זה עם הילדים, למשל אני כבר לא מחליטה עבורם, אנחנו מחליטים יחד. אם אנחנו נוסעים יחד, והילדה פותחת חלון וקר לי, אני כבר לא אשלוף באופן אוטומטי איזה ציווי 'תסגרי את החלון מייד!’ ואצא מהנחה שיותר חשוב שיהיה לי חם, מאשר שהיא תעשה מה שהיא בחרה. אלא אני נותנת מקום לתחושות אני רואה אותה, אני אגיד לה –  את פותחת את חלון כי נעים לך, אני שמחה שכיף לך אבל שאת פותחת את החלון נהיה לי קר וזה לא נעים, יש לך רעיון שגם לך יהיה נעים וגם לי יהיה נעים?

בדרך כזו אני שמה את הצרכים שלי ושל האחר בשוויון. זה לא אומר שאני מוותרת על הצרכים שלי.

9. לאיזו תוצאה זה מביא?

מה שראיתי שברגע שאני מפנה מקום לחוויה של מישהו אחר, 90% מהפוטנציאל לקונפליקט נעלם. זה לא חשוב איזה פתרון נמצא. עצם זה שיש להם מקום, ששמעו אותם, שראו אותם, זה מעלה את הרצון הטוב , מחזק את המהות שלנו שרוצה לתרום לאחד לשני.

זה לא משהו שיכול להתרחש שיש פקודה, כי אז הצורך שלנו בבחירה מתקומם.

10. איפה היית אם לא היית לומדת את השיטה?

וואו.. קשה לי לדמיין. אני בכלל לא מאמינה שקרה לי מה שקרה לי מאז שהגעתי לפה, כי כל יש לי כל כך הרבה משמעות ותקווה ואהבה בחיים, ותשוקה לתרום לעולם. כל זה לא היה צפוי.. אני מאמינה שהייתי מוצאת משהו דומה, כי זו כמיהה של הלב שמובילה אותנו.

איה כספי.

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל נובמבר דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים