תפריט
כך נפגשנו: אנחנו יכולים לחיות בחוסר צדק, להעלים עין מהעוולות שיש פה, עד שיום אחד הדברים נוגעים לנו, ואז הרצון לצעוק את העיוות, לשנות, פורץ החוצה. לפעמים זה פשוט מייאש.
אנשים כמו דפנה הם המרפא לייאוש. נקודות אור שהולכות ביננו ומאפשרות להבין שאפשר לשנות, לתקן, להשיג צדק יחסי.
שלא תחשבו, לדפנה היו את כל הסיבות לשקוע. אפילו מספיקה סיבה אחת – רשלנות רפואית ששינתה את גורל בנה. בבחירה בין לשקוע במקום שנמוך ממילא, או לבחור בטוב, למרות הכל, דפנה בחרה בטוב כדרך חיים.
1. למה התחלת בפעילות?
היום אני מנכ"ל ארגון הנכים בישראל של הילדים. זו עמותה שהקמתי לפני 5 שנים בגלל צורך אישי, שבסופו היה מאבק ששינה המון דברים להמון ילדים במדינה. אחרי שהסתיים, ההורים מאד רצו שתהיה המשכיות לפעילות הזאת, והמשכתי. אני בעצמי אמא לילד גם לנכה, ואני מכירה את הקשיים שיש בדרך להורים.
2. מתי התגלה שיש לבנך נכות?
הבכור שלי איליי, שהיום הוא בן 8, הוא ילד עם פיגור קשה ונכות. הוא לא נולד נכה, זה קרה כשהיה בן שנה, כתוצאה מרשלנות רפואית. לקראת גיל שנה, שאני כבר בהריון מתקדם עם עוד ילד, חלה התדרדרות.
הלכנו לבי"ח. אמרו שאני אמא היסטרית, שזה ילד ראשון ואני התעקשתי. הייתה לי תחושה שיש לאמא ובמשך כמה חודשים התרוצצתי. כל יום הלכתי לרופא, ולמיון, כל פעם בבית חולים אחר, רמב"ם, רוטשילד, נהריה. חיפשתי תשובה. בסוף הגעתי לרב פירר שהפנה אותי לרופא, מלאך, בבי"ח הדסה ומאותו יום החיים שלנו השתנו. סוף סוף הבנתי מה יש לבן שלי.
3. מה הרגשת כשהבנת מה קורה?
בהתחלה הרגשתי שחרב עליי עולמי. אחרי זמן מה, תפסתי את עצמי, אמרתי ‘דפנה יש לך 2 מקומות להיות בהם, או ליפול למרה שחורה ולאבד את כל היופי של החיים, לומר למה זה קרה לי, לבכות, או ללכת למקום הטוב. לחשוב מה אני עושה מפה איך אני עוזרת לעצמי ולעוד אנשים.
4. מאיפה מגיעה המחשבה לעזור לעוד אנשים ברגע כזה?
אני אישה מאד מאמינה. אני חושבת שאם ניתנה לי היכולת לעזור למישהו אחר, אז זה מה שאני צריכה לעשות. זו שליחות. יש לי כח ואמביציה לעזור לאנשים. זה משהו שנולדתי איתו. תמיד אני חושבת איך אנשים אחרים, מתמודדים עם מה שאני מתמודדת, אבל הם לא חזקים כמוני.
אני חושבת מה אני הייתי מרגישה, אם הייתי כל כך למטה. ברגע שאתה מקבל את ההלם הראשוני, שאתה לא יודע מה צפוי לך, יש אמהות שנופלות מזה וקמות ויש אמהות שנופלות וממשיכות להתדרדר ואיתם כל המשפחה.
5. איזה סוג של עזרה את נותנת להם?
בעקרון בעמותה אנחנו מטפלים בהתנדבות בהרבה מאד פניות יום יומיות של ההורים ושל המשפחה המורחבת. זה מתחיל עם בקשה לעזרה מקצועית ומהר מאד זאת הופכת למין עזרה פסיכולוגית, הם רוצים להבין למה הם במצב הזה, איך זה קרה להם. זה מאד קשה להתמודד, ולכן הקמתי את העמותה שיהיה מי שיעזור, ישמע, ייעץ ויש לזה כח, גם מול גופים אחרים.
למשל אמא פנתה אליי בעניין הסעות לגן שמגיעות להם לפי חוק, אבל העירייה לא נותנת אותם. האמא מרגישה בודדה, אין לה כח נפשי להתחיל להתעסק עם הפרוצדורה המתישה שיש בדרך, כל הפקסים והבקשות, גם ככה רע לה וקשה לה. רוב ההורים במצב הזה מוותרים, אבל כשאני פונה כארגון לעירייה, הם מספקים את ההסעה וזה קורה מאד מהר.
6. מה הכי עוזר לך להתמודד?
זה משהו שצריך להיות בראייה המרחבית של איך את מסתכלת על העובדה שיש לך ילד נכה. האם את חיה ב'למה זה מגיע לי’ או בהבנה שקבלתי את הדבר הזה אליי. אני נבחרתי מכולם להיות אמא שלו ואני צריכה עכשיו לעזור לו, להוציא את כל האנרגיה כדי לקדם אותו. אני לא מתעסקת בשלילי, רק בחיובי, וזה מאד עוזר.
גם כל העבודה עם אנשים פה זו פסיכולוגיה הפוכה בשבילי – זה עוזר לי. אני לא יכולה בלי לעסוק בנושא הזה, זה עוזר לי להתמודד ביום יום.
7. מה עשית לפני שילדת? לאן חשבת לקחת את החיים שלך?
סיימתי תואר ראשון בשיווק ומנהל עסקים, למדתי להיות מהנדסת. הייתה לי חנות בגדי ילדים שמאד הצליחה, ובאמצע שאני עם חנות עובדת, מלאה בסחורה, אני בסוף הריון שני, עצרתי הכל והתחלתי מחדש.
דפנה אזרזר,
להגיב בפייסבוק | להרשם ל ||
|
