כך נפגשנו: יש נשים שאני ‘דגה’ במרחבי הרשת, ככה גם עם הדר. נתקלתי במשהו שכתבה, שבתחושה אני זוכרת שמאד אהבתי, והשם נרשם. בכלל יש לי פינה חמה למשוררות, ואפשר לראות את זה עם ,, משבוע שעבר.
לפעמים נראה לי שזה מקצוע שעוד רגע יעבור מן העולם. מי קונה שירים? איך אפשר להתפרנס מזה? והאמת שאי אפשר..כמעט תמיד עוסקים בעוד משהו, כמו הדר.
ובכל זאת, אני יודעת שמשוררים יהיו כאן לנצח. הידיעה הזאת מתחדדת כשפוגשים שיר שהמילים שלו משרטטות בדיוק רב את המחשבות שלנו. אלו השיחות הכי מדויקות, תמציתיות, מהותיות על החיים.
1. יש חיבור במה שאת עוסקת לפרנסתך לבין השירים?
אני מנסה לראות את המשותף בין הדברים שאני עוסקת בהם. מצד אחד יש לי רצון בלתי נשלט לכתוב, ומצד שני אני מנחה במכון אלדר. היום אני מבינה ששניהם קשורים זה בזה, קשר מובהק – והוא בצורך שלי לדייק אנשים אחרים. זו האמפתיה הכי גדולה שאתה יכול לתת למישהו.
2. תסבירי
שאני כותבת משהו, אני לא חושבת על קהל. ברגע שהדבר מפורסם, ואנשים ניגשים לספרים שלך, ולשירים, ומוצאים שם את מה שמתאים להם, זה יכול לפגוש אותם במקום מאד מדויק. אני שומעת את זה בתגובות, אנשים מתקשרים או פוגשים אותי ומספרים על התחושה הזאת. אז אני יודעת שהצלחתי לדייק רגשות של אדם אחר במילים ספורות.
3. איך זה מתקשר לקבוצת הורים?
יש משהו מאד מקביל כשאני מנחה קבוצות הורים. שם כל הרעיון הוא לנסות להבין מה האדם שמולך אומר לך. להקשיב באמת. זה קשה. יש תחושה שאנחנו מקשיבנים גדולים, אבל זה ממש לא.. אני משתדלת להקשיב למה שנאמר ולמה שלא נאמר. את זה גם משורר עושה.
4. זה מצריך רגישות מאד גבוהה
אני רואה את העולם בעיניים אחרות. אני חושבת שאני חווה את הדברים כל הזמן, כאילו זו הפעם הראשונה. אם לאנשים יש דימר כזה, מין יכולת לעמם ולהגביר רגעים בחיים, אז אצל משוררים הכל יותר מוגבר. האור דולק חזק יותר על סיטואציות ועל האופן שרואים את העולם.
5. איזו תנועה את מזהה בהסתכלות שלך במרוצת הזמן?
אני תמיד נוגעת בצמתים של אהבה, חיים, מוות ותחושת השתייכות. אנחנו כל הזמן נאבקים על הדברים האלו, מגייסים הכל לדבר הזה. אני יכולה לראות את השינוי שחל בהסתכלות שלי דרך הספרים שהוצאתי.
את הראשון 'יהיה עוד מה’ הוצאתי בשנת 2000 ולקח לי 10 שנים להוציא את השני, 'מופשלת’.
בראשון יש משהו מאד בוסרי, מאד זך. זו כתיבה שלא חשבתי שאני אפרסם אותה, כתבתי ושמתי במגירה. יש בה משהו תמים, נקי, בלי יח"צ, פרסום וקהל, בלי רצון של 'תאהבו אותי’. ביטאתי שם דברים שיכלתי לומר לעצמי ולא לסביבה.
הספר השני נולד ממקום אחר, מקום יותר נינוח בוגר, כשאני כבר בתוך המשבצת שלי. יש בו יותר געגועים, (אני אדם מתגעגע, גם אם האדם עומד פה לידיי). הספר סיפק לי תשובות עבור עצמי, ופה כבר חשבתי על הפרסום.
6. מה עושה לכתיבה כשחושבים על פרסום?
לכתיבה כלום, כי כשאני כותבת, אני לא חושבת על זה. תוך כדי שהמועד ההוצאה מתקרב, אני מתחילה לחשוב איזה שיר יהיה אטרקטיבי, מה יעורר מחשבה
7. איזה שיר שפרסמת עורר את התגובות החזקות ביותר?
השיר שעורר הכי הרבה הדים, היה שיר שנגע דווקא (או שלא דווקא) במוות. בדבר העלום הזה, שאנחנו משתדלים נורא לשכוח – איך אנחנו מסוגלים לחיות את כל החיים, אם אנחנו יודעים את סופם, מה שקאמי כינה 'חומות אבסורד’.
בגלל שזו שאלת השאלות, תעלומות התעלומות, אף אחד לא אוהב להתעסק במחשבה הזאת בתוך היום יום. זה מכניס אותנו לחוסר וודאות ואנחנו לא אוהבים לחיות כך, יש לנו חומות הגנה, אבל כשיש משהו שמפגיש אותך עם השאלה, כמו שיר, זה מעורר.
זה יכול להיות גם מפגש בחיים עצמם, כשמישהו מת, ואז אין חומות, אותה המחשבה פועלת. לא תמיד אתה בוכה על האחר, אתה חושב על עצמך, אולי אתה תהיה הבא בתור. לפעמים אתה מתגעגע לאדם שהלך, אבל לפעמים אולי למי שאתה היית לפני שהוא הלך.
8. עכשיו נאזן, מה השיר שמח שכתבת?
אני לא יודעת לומר איזה שיר, אבל אני חושבת שאני אדם מאד שמח. סה"כ מצבי קיצון הם המצבים הכי טובים לכתיבה. זה לא רק צער, זה יכול להיות עונג מאד גדול.
אני אדם צמא חיים. החיים מאד מעניינים אותי. אני מאד סקרנית, כי לחיים יש משמעות מאד גדולה בעיניי. מתוך הסקרנות הזאת, אני כותבת גם על הקצוות וזה הולך יחד. בלי עצב אין שמחה, בלי שמחה אין צער. אני לא מאמינה שהם יכולים להתקיים בנפרד.
הדר בר-אל
להגיב בפייסבוק | להרשם ל ||