יום 280, הלה. מפגשים בסלון 2
כך נפגשנו: בדומה גם הלה הייתה בין ארבעת הנשים שישבו בסלון. ישבה בחוץ עם העיתון של יום שישי, בדיוק במקום שאפשר לתפוס מעט שמש. היא מדברת עם רות הג'ינג'ית, ועם שמעון שבדיוק שם קצת ‘שופן’, מתענג בעיניים עצומות על כל צליל וצליל ומנצח עם הידיים, על תזמורת בלתי נראית.
1. מאיפה חזרת?
חזרתי לפני חודשיים וחצי ממסע בטיבט. הייתי שם 4 חודשים מטעם ארגון בינל"א 'רופאים ללא גבולות’. באפריל 2010 פקד את המקום רעש אדמה קשה מאד, וכשאני הגעתי במאי 2011 רק התחילו לשקם את ההריסות.
2. איזו עזרה נתת שם?
הגשתי עזרה בעבודה טיפולית עם האנשים, נפגעי הרעש. עם כמה שאנחנו רואים את הדברים בטלוויזיה, ומלאים אמפתיה, אין לנו צל של מושג כמה זה באמת נורא. זה חורבן מוחלט של עיר שלמה, של מקום חיים שלם, חיים שלמים שהולכים.
3. מה חווית שם, שלא עובר בדיווח חדשותי?
מדובר באנשים שכל מערך החיים שלהם נעלם והתרסק ב – 15 שניות. איבדו בתים, את כל החפצים, את יקיריהם, את בריאותם, את מקור הפרנסה – הכל. אי אפשר להעביר את התחושה בטלוויזיה. לבוא ולהיות שם, בתוך ההתרחשות זו חוויה עוצמתית.
4. איזו מחשבה ליוותה אותך בזמן שהענקת שם סיוע?
העבודה שלי התמקדה בנפגעי טראומה, בעיקר תמיכה נפשית. השיחות היו דרך מתורגמן, שזו לא עבודה פשוטה. אנחנו לא רגילים שלא מבינים אותנו, ופתאום בסיטואציה הזו, שום דבר לא מובן.
זו התנסות מאד שונה ממה שאי פעם הכרתי. טיילתי בחיי בעולם לא מעט, אבל להיות שם בעמדה, שאת באה לעזור בסביבה ותרבות שכל-כך זרים לנו, זה דורש העמקה. זה דורש ניסיון מתמיד להבין את ההתנהלות ואורח החיים שלהם, מה חשוב להם, ולהיזהר להכתיב את התפיסות שלנו.
5. עניין מאד עדין
נכון ומצד שני יש הזדקקות מאד גדולה. הם שמחים מאד על ההתעניינות של אנשים כמוני, שבאים לשם ומתייחסים לצרכים שלהם. הם ממש אומרים את זה. הם אנשים מדהימים.
הטיבטים הם אנשים יפים, ברמת העומק. הם בודהיסטים, אנשים פשוטים, שחיים את החיים שלהם בצורה מאד רגועה.
6. במה את חושבת שהכי עזרת שם?
היה להם הכי חשוב להבין שהם מאד פגועים, אבל עדין יש להם אפשרות לנהל חיים. לחיות חיים מלאים עשירים, לא בכסף, ולעשות דברים, להביא ילדים. יש מקום לחיים בתוך הכאב והמצוקה. לפי התגובות החמות שקבלתי מהם, אני מרגישה שנגעתי בהם במקום הזה. שהצלחתי לשקף להם את האפשרות ולעזור להם להאמין בה.
7. באת לטפל ולעזור, עם מה את יצאת משם?
למדתי כל כך הרבה.. בעיקר כמה אפשר לחיות בלי אלימות, לפחות עם פחות אלימות. העציב אותי עמוקות, שאנחנו חיים בסביבה כל-כך אלימה. ראיתי שאנחנו נוהגים להגיד בקלות אלו 'אנשים פשוטים’, אבל יש לנו הרבה מה ללמוד מהאנשים הפשוטים האלה – יש משהו כל כך אנושי בהתנהגות שלהם, ההיחס לאדם הוא מעל לכל. הם מכבדים אחד את השני, עזרה הדדית, מתייחסים בכבוד.
הרגשתי עצב שאנחנו נמצאים מרחק רב מהמקומות האלה
8. תמשיכי בפעילות כזאת?
יש לי רצון עז לחזור לסוג כזה של פעילות. זה מאד מרגש אותי ומדבר אליי, אני מקווה שברגע שיצטרכו, אוכל לנסוע. הסבל קיים בעולם, אנחנו לא עושים מספיק כדי להפחית אותו.
הבודהיסטים רואים את תפקידם בעולם כמי שאמורים להפחית את הסבל. אנחנו לא רגישים לזה מספיק לטעמי. אנחנו גורמים יותר מידי קלות סבל, ליותר מידי אנשים. אחרי הכל גם טיבט נמצאת תחת כיבוד, יש להם את הבעיות שלהם. גרתי בצד הכבוש וראיתי איך זה נראה מקרוב, בושתי. הכיבוש משחית. לצערי זה משפט לא בנאלי.
הלה יניב
להגיב בפייסבוק | להרשם ל ||