תפריט
יום 284, אור. אף אחד לא באמת לבד בברלין.
כך נפגשנו: יש פה קטע בזמו האחרון, כמעט כל מי שאני מכירה נסע השנה לברלין. ממש המון המון אנשים. ואתם צריכים לראות איך הם חוזרים משם, מלאי התלהבות. חברת אחת אמרה שזה בליגה של ניו יורק, אחרת כתבה על החוויה. אני מתחילה להבין שכנראה לא תהיה ברירה, ומתישהו אצטרך לבדוק מקרוב. לפני שזה יקרה, אני מדברת עם אור ומוצאת תשובה, אפילו די משכנעת.
1. מה הקטע עם ברלין, למה נסעת דווקא לשם?
הייתי צריכה לברוח מפה קצת. בקיץ האחרון מצאתי את עצמי אקטיביסטית. לא הייתה לי לפני כן נגיעה לעולם הזה, אני בכלל מוסיקאית.. ומהקיץ הייתי בכמה חודשים של עשייה אינטנסיבית מידיי, שהייתי צריכה לקחת מטוס ולראות מה קורה עם החיים האגואיסטים שלי, ולא החיים החברתיים.
2. איזה סוג אקטיביזם עשית?
הפעילות האחרונה שהטיסה אותי, הייתה הצילום עירום של הנשים בארץ, בעקבות הבלוגרית ממצרים..
[ רגע זו את?
אה, כן..חשבתי שבגלל זה פנית אליי.. אני מוצפת בראיונות בנושא..
בעצם נכון, שהשתתפה בצילום הפנתה אותי אליך, אבל לא הסגירה פרטים..
זו לא אני, זה כולנו יחד.. תפסתי רעיון מהאוויר והורדתי לחומר וכולן התחברו. ]
3. אז עכשיו שזו את, בואי נחזור לברלין, אז תסבירי למה נסעת לשם?
להתעסק בעצמי. הייתי לבד כמעט 3 שבועות. זה לא ממש לבד, יש שם בערך 15,000 ישראלים, שמתוכם כ- 4,000 אמנים..
לא נסעתי בגלל הישראלים, אלא בגלל המוסיקה. אני אוהבת אומנות רחוב וברלין זה המקום לזה. הייתי צריכה השראה אחרת. כל מה שרציתי זה לשבת בפאבים ובתי קפה אפלוליים, עם איזו מנורה קטנה ולכתוב, ואת זה עשיתי את זה המון.
4. נשמע רומנטי..
זה מאד רומנטי, זה הרומן שלנו עם עצמנו. אני מניחה שאנחנו הכי אוהבים את עצמנו. אני אומרת את זה ממקום מאוזן וחי, לא כי אחרים פחות טובים..
פגשתי שם המון חברים מהמחאה בארץ, אבל אחרי כל הקיץ הזה, שהכל היה בחוץ, רציתי את עצמי. בקיץ, גרתי ברוטשילד באוהל, הייתי חלק מחבורה של אנשים שרוצים לשנות את המערכת, לשנות דברים מחוץ לעצמך. בתוך כל זה יש קסם ומתנה אדירה עבורי.
נראה לי שעברתי איזו מהפכה מבפנים ולא היה לי זמן להסתכל על זה מרוב אקטיביות. אחרי הצילום ערום, פתאום הייתה שאלה על האינדיבידואל – מי אני בתוך כל הדבר הענק הזה?
5. מה הבנת שם?
היה לי כמו קרמת הודו בעיר, שזה דבר אדיר. בנשמה אני חצי היפית וחצי אורבנית, תמיד תקועה בין 2 העולמות. בעיר מחפשת טבע וטבע עיר. פתאום בברלין הגעתי לפינה שראיתי את עצמי בתוך הנוף, וזה היה נראה שלם. לא היה חסר לי שם כלום – היה לי את הנהר, את הגרפיטי, את אמני הרחוב, הקור, החום. פגשתי את כל הצדדים שבי.
זאת עיר שראתה הרבה חושך, וזאת עיר שנותנת המון תקווה, כמו בשיר “תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר”.
שם אפשר לנשום, מרגישים את האוויר. פה הכל דחוס ודחוק וקריטי. שם כלום לא קריטי. אפשר לשבת 8 שעות בבית קפה ולקרוא ספר, שזה משהו שהוא חלום שיקרה בישראל. מי ישב פה 8 שעות? ועוד בלי הנייד שיצלצל, הפייסבוק. אנחנו כל הזמן מתקשרים עם הכל. פתאום הרגשתי את הערך מוסף של השקט.
ויש עוד סוג שקט שהרגשתי,
אני לא פמיניסטית. לא מרגישה קורבנות. אני פוגשת יותר דיוות, נשים חזקות, מוכשרות ויפות שהן בעשייה, תומכות אחת בשנייה, וזה מאד מעצים. בכל הפעילות שלי, גם בברלין, התעסקתי בזה המון.
התמיכה הזאת, היא גם סוג של שקט, של מנוחה. אנחנו נשים של גברים, נשים חזקות שאוהבות אחת את השנייה, לא נלחמות האחת בשנייה. זה דבר מדהים שקורה לאחרונה, ואני מברכת על זה.
—
“מילק שייק אנד צ'ופסטיק אביוזר” – הרכב רחוב של אור וחבר ישראלי שגר בברלין:
הוא מנגן עם צ'ופ סטיקס על ג'אנק – פחיות ישנות, מאפרות, כל מיני פעמונים של מלון, דברים ישנים. אני מנגנת עם סינטיזייר באייפון ושרה במגה-פון, בקול קצת ילדותי. הכל אימפרוביזציה שקשורה למהפכה.
עשינו כמה הופעות. את הראשונה התחלנו ברחוב. הרווחנו מלא כסף, והיו הרבה אנשים שראו והזמינו אותנו להופיע במלא מקומות. אני חוזרת באפריל לסיבוב נוסף.
אור טפלר
להגיב בפייסבוק | להרשם ל ||
|
