תפריט
כך נפגשנו: מעייף כבר כל הסיפור הזה של השנאה והמלחמות בתוכנו. אני קוראת את הכותרות היום ושואלת אם באמת אין לנו במה להתעסק חוץ מזה. מצד שני אי אפשר, ואסור להתעלם מהגל ההקצנה שנושב פה בחוזקה. במצבים כאלה, טוב לפגוש ולהיאחז בקולות שפויים. יש פה שבאה מבית שמש, ויש את השיחה הזאת עם יעל. להיכנס חזרה לפרופורציות.
1. את מבינה את מה שקורה פה?
אני באה מהאמצע. אני צברית בכל רמ"ח איבריי, אבל הורי באו לכאן מקצוות שונים.
אבי יליד פולין, עלה לארץ ב- 1925. משפחתו, משפחה של חסידי גור, נמנתה עם 10 המשפחות הראשונות שהקימו את בני ברק. רצו להקים עיר דתית בישראל.
אמא שלי עלתה לארץ ב- 1930 מפירנצה שבאיטליה. המשפחה שלה הייתה ממקימים רמת גן. הם רצו לשמור על מנהגי היהדות כפי שנהגו באיטליה. הם ארגנו לעצמם בית כנסת ב 2 בתים פרטיים, בו קיימו את המנהגים והתפילות, עד שקיבלו מראש העיר שטח להקמת בית כנסת משלהם.
רמת גן ובני ברק, עיר ליד עיר.
2. מורשת משותפת
בשתי הבתים ספגתי ערכים של דת ומסורת. לימדו אותנו אהבת המולדת האדם, לעזור לזולת תמיד. הסבים שלי משני הצדדים לא אהבו קיצוניות. התוצאה של מה שנהיה כאן היום, לא הייתה משביע את רצונם.
לפני כשנה אבי נפטר. בא הרב יצחק מאיר, ראש עירית בני ברק לשעבר, וספד לו בלוויה. הוא הזכיר כי אנשי בני ברקשל אז, נלחמו להקמת המולדת, יחד עם החברה החילונית. לא היה קשר לזה שהם חרדים. הוא עצמו היה לוחם בלח"י. היום לדאבוני זה רחוק מזה, רוב החרדים לא הולכים לצבא.
3. זיכרונות יהדות מפירנצה:
בצד האיטלקי של המשפחה, הייתה אווירה יותר נינוחה ופחות נוקשות. בכל חג היינו נפגשים אצל סבא וסבתא וקיימנו את המסורת והמנהגים המיוחדים שלנו, למשל בשבוע שמקריאים את פרשת ‘בשלח’, היינו מכינים חמין פסטה:
שמים בתבנית שכבת פסטה, שהיא מזכירה את סלסולי הגלים שבים. על זה שמים רוטב ראגו ועליו פרוסות נקניק, שהיו מסמלות את גלגלי המרכבה של המצרים בתוך הים. הצנוברים והצימוקים שהיו מפזרים מעל, סימלו את המצרים הטובעים בים
על זה שמים שכבה נוספת של פסטה וכל זה אופים בתנור כמה שעות.
4. איטליה: שבת אחים גם יחד:
כשהייתי בביקור באיטליה ראיתי איך אותם מנהגים עדין ממשיכים להתקיים. למשל בבית הכנסת מקפידים לשתף את הנשים בתפילה באמצעות ה'גלילה’. פותחים את ספר התורה שעטוף ב'שמחה’ ובחתיכת בד. את חתיכת הבד מעבירים לעזרת נשים, כל אחת עושה בבד מין גלגול, ומחזירים חזרה ועוטפים את הספר. הרעיון שהנשים יהיו שותפות למצווה.
5. זיכרונות יהדות מבני ברק:
בני ברק של פעם הייתה הרבה יותר מתונה. אני שחקתי עם בנים בילדותי, לא מעט, אך האווירה הייתה מאד 'יהודית’. אני זוכרת שאחותי הקטנה ואני היינו הולכת בשבת מבני ברק לרמת גן, והיא שאלה בתמיהה אם 'ברמת גן אין שבת..’ כי בבני ברק אין מכוניות נוסעות בשבת.
לקראת פסח, היו מוציאים דוד מים גדול, בו היו טובלים את הכלים ומגעילים אותם לקראת החג, או ב'כפרות’ כולם היו הולכים לשוחט השכונתי.
6. בני ברק, ישבת אחים גם יחד:
הייתי בת 12, אחרי שכבשו את ירושלים, במלחמת ששת הימים. אני זוכרת שברחוב הראשי, רחוב רבי עקיבא, מול בית הכנסת הגדול התאספו המוני אנשים. אנשים רקדו ברחובות משמחה, בעלי מכלות הוציאו יין ושתייה לרחוב והחגיגה נמשכה כל הלילה.
היום זה לא היה קורה.
העיר התחרדה . גם בבית הכנסת הגדול, הקרוי על שם גיבורי ישראל, מתפללים היום אנשים חרדים יותר.
7. קול אנחה
מאד קשה לי עם מה שקורה עכשיו. עם כל הקיצוניות. צריך שתהיה הרבה יותר סובלנות אחד לשני. לא צריך לעשות דווקא, לאכול חזירים ושפנים בפומבי ביום כיפור, אבל נראה לי שהצד החרדי מקצין יותר מידיי, עם כל ההדרת נשים הזו. שלטון החוק לא עושה מספיק למגר את התופעה. הענישה צריכה להיות ברורה: אסור לך לירוק על ילדה. נקודה.
8. תרגום הערכים
משפחות הורי הקימו יישובים, גם אני בחרתי ללכת בדרך הזו. הייתי בין הראשונים שגרו בכוכב יאיר. הדרך הייתה מסוכנת, וגרתי שם לבד. הורי היו מאד גאים בי על הבחירה הזו.
היום אני אחראית על חינוכם של כ- 1,500 ילדים בתפקידי כמנכ"לית 'נשי חירות בישראל’. אני משתדלת להחדיר הערכים, לכבד את המסורות של הילדים שמגיעים מרקע שונה ולעשות בשטח, להראות דוגמא של נתינה וסובלנות.
יעל שמרגד
