כך נפגשנו: יש רגעים שאני מעדיפה לא לחשוב עליהם. כמו למשל לרגע הזה עוד 10 שנים, שהבן הבכור שלי יתגייס. זאת אומרת, אני בטוחה שעד אז יהיה שלום (עולמי), לא יהיה צורך בצבא (וגם לא בשירותרום!), נשב בגבעות בהרמוניה עם אחינו (האירנים), ונלעס עלי זית, כשיונים מתעופפות (ברקע).
אבל למקרה שזה לא יהיה בדיוק כך, (אתם יודעים, תמיד יש סיכוי קטנצ'יק לשינוי בתוכניות..), אני מקבלת מושג איך זה מרגיש, בשיחה עם מלכה. מלכה, עוסקת בייעוץ משפחתי ובנה הבכור התגייס עכשיו.
1. הגעתם לרגע, הבן הבכור התגייס..
יש לי 2 בנים, אחד בן 19 שהתגייס לפני חודש לחיל האוויר, והשני בן 17. גיוס זה דבר מאד מתעתע. לכאורה שמחתי שהגיע לשלב הזה, מצד שני המשפחה מגיעה לצומת חדשה, שמזמינה התארגנות אחרת, תהיות על המקום והתפקיד שלך. חשבתי שאני עוברת יחסית די בקלות את המעבר הזה. אני אשת מקצוע, ומכירה את השלבים, אבל זה לא היה כך.
2. מה הפתיע אותך?
הופתעתי מהמקום האישי שאני חוויתי. זה לא קשור לצבא עצמו. אנחנו משפחה של שני ילדים, שני הורים, פתאום ילד אחד ‘עוזב’ את הבית. יש לו עוד 'בית’, בצבא. עולות שאלות, איפה אנחנו עכשיו? מה זה אומר על המשך הדרך? איך נראית המשפחה? כמה צריך אותי בבית? פתאום יש יותר זמן להסתכלות, כאילו נפתחת דלת חדשה.
3. איך החוויה מול מה שהוא עובר?
זה גם עניין. אני בודקת כמה אני מאפשרת את השחרור שלו, להתמודדות, להתנסויות. הנה הוא התחיל קורס שהוא מאד לא רצה. זה היה לי מאד קשה. אני בודקת כמה אני עוזרת וכמה משחררת באמת. פתאום אני מבינה שהמהות של ההורות משתנה, תופסת צבע חדש.
4. אילו רגשות עולים?
זה רגע שמהול בשמחה ודאגה. יש הרבה מחשבות שצצות, אבל לא פחד. הוא לא הלך לקרבי. זה יותר מחשבות כמו – אני ישנה בשמיכה פוך שלי עכשיו, ואיך הוא ישן? אני אוכלת את האוכל הנפלא שלי ומה הוא אוכל? האם ימצא את הפוטנציאל? האם ימצא את מקומו חברתית? האם הוא יוכל להתמודד? האם הכנתי אותו נכון לאורך החיים? האם בכלל אפשר להכין ילד לדברים כאלה…?
אני יכולה לסמוך על הבן שלי. הוא חכם, יודע לפלס את דרכו בעדינות בנועם, אבל אולי בנועם מידיי. חינכנו אותו להיות עדין ומתחשב, ואני חושבת שאולי צריך מרפקים לצבא. הצבא כל-כך נוקשה הרבה פעמים, וזה ישר מציף רגשות אימהיים מאד בסיסים.
5. מה ההבדל מול הרגשות האבהיים לדעתך?
זה תלוי בחוויה שכל אחד סוחב מהצבא. במקרה שלנו החוויה שונה ולכן ההתייחסות שונה במקום ההורי. אני הייתי פייטרית, הייתי שנה מ"כית ושנה מד"סית. יש לי את הפנטזיה שהבן שלי יקבל ערך מוסף מהצבא. מתנה מהסוג שאני קיבלתי מהשרות צבאי.
זה שונה לגמרי מהחוויה של הבן זוג שלי. לבן הזוג שלי יותר קל לשחרר ולסמוך שיהיה בסדר ואני מחזיקה יותר את הדאגה. זו לא חרדה, אלא דאגה אמהית עוטפת, שביום אחד פשוט לקחו את החוויה המלטפת והאוהבת הזו.
6. עולות שאלות ערכיות על התנהלות הצבא?
לצד הדברים הנפלאים, מתעוררת בי המון בקורת על המערכת הצבאית. זאת ביקורת שמקבילה לזו שעולה על המערכת החינוכית. השוני הוא שלבי"ס שולחים ילד מבחירה, פחות או יותר, ולצבא לא. זה עניין של חובה.
למשל הבטיחו לו תפקיד והוא לא קיבל אותו, או שהיה חולה ולא נתנו לו לראות רופא. אני מבחינתי מגיעה מחר לתת לו אקמול וכוס תה, אבל מי יקבל אותי.. יש המון אכזבה ואבדן שליטה, שזה בסדר, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה.
7. איזו עצה חשובה את נותנת לעצמך בימים אלו?
לנסות כמה שיותר להפריד את עצמי ממנו. להיות קשובה לבחירות שלו, שהם לא תמיד מה שאנחנו חושבים כדבר נכון. לאפשר לו לחוות את זה בדרך הייחודית לו, ולהיות שם בעיקר כשהוא יבקש.
מלכה דונסקי
