כך נפגשנו: כדי להבין מה ענת עושה ועם מה היא מתמודדת, צריך לחוות את זה. מניסיון. היא לקחה על עצמה ניהול פרויקט של ‘מועדון חברתי’ בשכונת מצוקה. במילים אחרות, זאת פגישה עם הרבה אנשים שחווים חוסרים מכל הסוגים, חלקם הגדול בעיקר של אהבה ויחס.
זה קשה, ותובעני, ומאתגר, ומייאש, ומשמח, וכשזה משמח, זה ממלא את הלב, באופן הדדי לנותן ולמקבל, בצורה שגם אותה לא ניתן לתאר.
1. למה התחלת עם הפעילות הזו?
לפני כמעט 5 שנים, קצת לפני שעברנו לגבעת אולגה, אמרו לי שרוצים לעשות פרויקט כזה, אבל לא ידעו בדיוק במה מדובר. היה לי ניסיון של 10 שנים בגני ילדים וזה היה נשמע לי מעניין. התקבלתי לעבודה. בהתחלה לא היה לי מושג מה בדיוק עושים עם המקום. זה צמח לאט לאט, עד שזה הפך לדבר גדול.
2. מה יש בסיפריה?
זה פרויקט של ספריה קהילתית. המקום פתוח כל יום אחרי הצהרים ובאים אנשים מכל השכונה מכל המינים והסוגים: אמהות עם תינוקות, ילדים, מבוגרים, בני נוער נורמטיבים, בני נוער בסיכון, כאלה עם עיניים אדומות.., כאלה בלי, דתיים, חילונים, עשירים עניים.. כל יום בין 60-70 אנשים.
3. מה יש להם פה?
בעקרון זו ספרייה להשאלת ספרים, אבל זה לא החלק החשוב. זה מרחב פתוח והם באים כי מאד נעים כאן. יש בה משהו מושך ברב-גילאיות, יש אווירה של ביחד. יש פה גם לא מעט פעילויות, אם זה לשחק משחקים או לנגן בפסנתר, יצירה, ערבי תרבות, הרצאות, סרטים – אלו דברים שהם עצמם שותפים ליצירה שלהם.
ויש עוד סיבה שבאים. זה אולי לא צנוע שאני אגיד, אבל יש מי שאומר שבאים 'בגלל ענת..’ אני חושבת שאני משתדלת להעניק לכולם הרבה חום ואהבה לכולם.
4. דוגמה לאושר:
במשך תקופה עשינו 'ספריה לילית’ לחודשיים. כל חמישי פתחנו לנוער את הספריה עד חצות. חשבנו שבמקום להיות ברחוב או בבית, יהיה להם מקום נחמד שאפשר להיות בו.
באחד הערבים האלה, בשעה 23.00 כשכבר חשבנו לסגור, נכנסה חבורה של בנים. אם היית מסתכלת עליהם במבט חיצוני, היית אומרת שאלו ערסים. זו חבורה של בנים מקללים, מרביצים, רובם משתמשים בסמים, בדרך זו או אחרת, חלקם לומדים וחלקם לא.
הם ביקשו לעבוד בחימר.
אני והד שעבדה איתי, התלבטנו לרגע, כי רצינו כבר לסגור, אבל הסתכלנו עליהם ואמרנו שנזרום איתם. הם התיישבו ועד 2.00 בלילה החבורה הזאת ישבה ועבדה בחימר ! הם בדר"כ באים לסיפריה, אבל אף פעם לא עבדו, תמיד רק הסתובבו ביננו.. ופתאום שהמקום היה רק שלהם, הם עבדו. זה היה תענוג, היינו כל-כך נרגשות ! הד באה לישון אצלי באותו לילה ועד 4 בבוקר, דברנו עד כמה זה היה מדהים.
5. מצד אחד נשמע קסום, מצד שני, זה בטח לא פשוט
זה ממש קשה. אני מסיימת בסוף השנה הזאת, אחרי 5 שנים של עשייה. אני כבר לא יכולה לקחת את זה על עצמי. הצורך לתת מענה לכל אחד, וכל אחד צריך ודורש מענה, שוחק. יש קושי מאד עם בהיבט של משמעת. כל איש צוות שמגיע לספריה בהתחלה, חווה בהתחלה הלם תרבות.
יש אלימות נורא קשה. כל הזמן קללות ומרביצים, זה מתלקח בשנייה. זאת התקשורת פה. זה קשה להתמודד. אני חושבת שאנחנו מצליחים להתמודד מאד יפה, אבל זה לא קל.
ויש עוד היבטים בירוקרטיים מורכבים ברמת הניהול של המקום שגם להם צריך לתת מענה.
6. מה למדת מהעשייה הזאת על עצמך?
שאני מסוגלת. שיש לי יכולת טובה להתמודד עם אנשים מכל הסוגים, ממקום של אהבה. לא משנה כמה הוא מסומם, אנלפביתי, כמה היא ממורמרת, כמה הוא חושב את עצמו , כשאני באה אליהם ממקום של אהבה, הכל מסתדר.
7. ומה הלאה?
החוויה כאן לימדה אותי שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. בתחילת הדרך אנשים אמרו לי שאני לא יכולה להקים את זה בשכונת מצוקה, שאף אחד לא יבוא, והנה למרות הקשיים, הצלחתי.
אני ואמנון, בן הזוג שלי, רוצים להקים עסק משלנו. שנינו מומחים בהארי פוטר. אמנון מעביר הרצאות רציניות למבוגרים בנושא, מנקודת מבט ספרותית. חשבנו להפוך את זה לסוג של עסק, זה כרגע בתוכניות, נראה.
ענת ברלב