שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

 יום 304, רות. מפגשים בסלון 3

כך נפגשנו: זוכרים את הבוקר ההוא, של יום שמש חורפי בירושלים? אז פגשתי בסלון שבזי 4 נשים, מהן ראיינתי את נורית והלה. עכשיו מגיע התור של רות. כבר במבט ראשון, רות מאד סקרנה אותי. ישבה בחצר הקפה, בנעלי הבית כחולות של ארנבים והשיער הג'ינג'י. ראיתי את רות מדברת, ואת השאר מקשיבים. התעורר בי רצון גם להכיר ולשמוע.

1. על מה דברתם?

סיפרתי להם המון סיפורים מילדותי. דברים מרתקים, חלקם נעימים וחלקם לא, הם היו דרוכים ומרותקים לשיחה. סיפרתי על השכונה.

גדלתי פה בנחלאות, זה לא כמו שזה היום. השכונה מאד השתנתה. היום זה כמו בית קברות פתוח. אין אנשים, אין קומוניקציה. כל אחד סגור בבית שלו. אני לא יכולה ליצור קשרים.. זה קשה מאד אבל אני מתרגלת.

אחר כך הייתה תקופה שזה היה מקום נורא. היו הרבה סמים ופושעים, אבל הם הסתלקו מכאן. כל בעלי הבתים הישנים עזבו ובאו אנשים מצרפת וארה"ב. הם בונים פה בתים, משאירים אותם סגורים, הכל עומק ריק ושמם, ורק פעם בשנה באים לאיזה שבוע.

2. מה היה פה פעם?

או, פעם לא היית רגע לבד. היו פה שכנים ואנשים שעזרו אחד לשני. למי שהיה חסר, אספו כספים ונתנו לו. לא שהיה לנו הרבה. לא היה כלום.. בזמנו רוב האוכלוסייה היתה ענייה. לא הייתה עבודה ולא היו משחקים וספרים. כילדים כל הזמן היינו ברחוב, המצאנו משחקים עם מקלות ואבנים והרבה דמיון.

3. ואיך היה לגדול כאן כנערה מתבגרת?

סבלתי מאד.. רציתי ללמוד. לא פיתחו אותנו בבית. לא היה מי שיעזור. קראתי הרבה הרבה ספרים כדי ללמוד ולדעת. השפה שדברו בבית לא הייתה שפה טובה. אמא שלי דברה ערבית, באה מטורקיה, מפריפריה מאד ענייה. (סבתא שלי אמרה לסבא שלי, שאם היא לא תעלה אותה לארץ, היא תתאבד. הם עלו לישראל על חמורים, כשהייתה בת שנה).

למדתי שנתיים בתיכון, אבל המצב היה כל-כך רע, שהייתי חייבת לעזור בפרנסה, עשיתי בייביסיטר. אמא שלי הייתה מבוגרת וחולה, עם 11 ילדים, אבי נפטר כשהייתי בת 12 וכל העול נפל עליה.

הם היו עם אמונה חזקה שאם הם יביאו עוד ילד תבוא הברכה, ועוד ילד ותבוא עוד ברכה.. לא חשבו על המצב הכלכלי והילדים המסכנים שגדלים בבית, וצריכים לטפל בקטנים. כולנו היינו פה בצפיפות רבה, בית של 2 חדרים שאבי בנה, 13 נפשות, ובחדר הגדול גרה משפחה נוספת כדי שיהיה לנו עוד קצת כסף. השירותים היו בחוץ, משותפים. זה היה נורא, אבל הייתה שמחת חיים.

4. מה היה בחוץ? ברחובות?

אני כילדה זוכרת שהייתי ילדה בת 5, ישבתי על המדרכה ואמרתי לעצמי שבגרמניה הורגים יהודים ולנו יש פה את האנגלים. בשבילנו אז הנוכחות שלהם, הייתה חגיגה. לא באמת הבנו מה קורה אבל מאד התגרנו בהם, שיגענו אותם.

אני הייתי מלכת השכונה וארגנתי מלא משחקים, כשאחד מהם היה לברוח לאנגלים בזמן העוצר. הם היו רודפים אחרינו עם הטנקים, ואנחנו ברחנו אל תוך העצים והצמחיה הרבה שהייתה בשכונה. בחייים, אף פעם, לא הצליחו לתפוס אותנו. כמה שמחנו שהיה עוצר..

5. עוד 2 סיפורי אנגלים ועוצר..:

פעם אחד אנגלי אחד נכנס אלינו הביתה. חשב שאחד האחים שלי היה בחוץ בזמן העוצר. זה היה נכון, אבל הוא האשים את האח השני, שהיה מאד דומה לו.. אני אמרתי לו שזה לא הוא, שהוא עושה שיעורים ושלא ייקח אותו. הוא אמר שלא ייקח אבל יחפש בבית כסף.

החייל התחיל לפתוח את הארונות. כל הארונות היו מסודרים עם דנטלים, שאמא שלי סדרה במדפים. הוא התחיל להרים את הדנטלים, והלב של אמא שלי דופק, כי שם בפינה, היה כל המעט כסף שלנו. היה לנו מזל גדול, שהוא לא חיפש ביסודיות..

פעם אחרת אבא שלי בישל לנו חיטה מחוץ לבית בזמן העוצר. זה היה האוכל שלנו, חיטה שהיו מפזרים מעליה סוכר. האנגלים באו אליו בהתחלה כעסו שהוא בחוץ, ובסוף ישבו לאכול. רצו לטעום מה זה, מצא חן בעינהם..

6. מה את עושה היום?

בגלל המצב הפיזי שלי, שקצת מגביל אותי לאחרונה, אני לא עושה הרבה. עד לא מזמן עבדתי באוניברסיטה. הייתי שם הרבה שנים וניהלתי 2 חוגים. (אל תשאלי אותי איך הגעתי לזה..כשאני חושבת איך גדלנו, אני לא מצליחה להבין איך הגעתי לתפקיד בכיר כזה..)

חוץ מזה אני עם הבן שלי, הנכדים, עם תשבצים. פעם הייתי מאד דומיננטית ופעילה, היום אי אפשר לומר שאני משועממת אבל אני די לבד. התרגלתי.

רות קלישר

   להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים