תפריט
יום 309, גליה. משקפיים בלונדיניים
כך נפגשנו: גם גליה וגם אני מתעסקות בסיפורים של אחרים. יושבות מקשיבות וכותבות. אצלה זה לוקח כמעט שנה עד שיוצא מזה ספר, אצלי זה לוקח כמה שעות עד שיש מזה ראיון קצר. כמובן שיש הבדל בין לחוות אדם כמעט שנה, לבין שיחה קצרצרה, ובכל זאת מצאתי אצל גליה, תשובות מוכרות לשאלות שאני שואלת את עצמי.
זה זמן כזה עכשיו, של סיום פרויקט. מרגישה אותו באוויר. מתחילה לעשות כל מיני סיכומים פנימיים, והשיחה עם גליה משתלבת כאן נהדר.
1. מה הביא אותך לכתוב ביוגרפיות?
בחירת מקצוע, קריירה, תמיד היה נושא טעון ובעייתי עבורי. לא ידעתי לבחור, למדתי וניסתי הרבה דברים. לפני שנתיים וחצי, בשבוע אחד, פתאום הגיע אליי הרעיון הזה של לכתוב ביוגרפיות מ- 3 כיוונים שונים.
הופתעתי לראות איך זה מחבר את כל מה שעשיתי לפני כן, את העבודה העיתונאית, את לימודי הפסיכולוגיה, את הגרפיקה, את הרצון שלי להקשיב לאחרים, ובעיקר את האפשרות לעבוד כעצמאית, בתנאים שאני מבקשת.
2. איזו מין חוויה זו, לכתוב על חיים של מישהו אחר?
מבחינתי, אני שמחה לתת הזדמנות לאדם למספר את הסיפור שלו. לאדם עצמו, יש לרוב, הבנות חדשות תוך כדי שהוא מספר. זו הזדמנות מבחינתו להיות במרכז. זה עושה טוב גם לילדים ולנכדים ויותר אפשרות להתקרבות, להבין דברים אחרת, לראות את ההורה כאדם שלם.
3. תני דוגמא להסתכלות אחרת
מישהו סיפר על הילדות שלו ותיאר את קשיי פרנסה שהיו להם, שבגללם נאלצו לעבור דירה פעם אחרי פעם. הוא לא נשאר אף באותו בית ספר או חברת ילדים, יותר משנה. המצב הזה מאד הקשה עליו ליצור קשרים עם ילדים ואנשים חדשים. הילדים שלו ששמעו את זה, הבינו אותו אחרת. הבינו למה הוא כזה שתקן ומסתגר. הם לא ידעו, כי הוא לא סיפר להם.
4. עד כמה אנשים רוצים לספר?
רוב אנשים רוצים להשמיע את עצמם אבל יש כאלה שעד הראיון אומרים ‘למה אני צריך את זה? את מי זה מעניין?’. יש כאלה שגדלו בחינוך מוקפד של 'לשמור בפנים’, ולא להטריח אחרים בסיפור שלהם. יש הרבה אנשים שניצלו מהשואה ועלו לארץ ואותם בכלל לא רצו לשמוע פה. אמרו להם בפירוש 'תשתקו, סבלנו פה מספיק בארץ’, והדברים נסגרים בפנים.
5. מה התבהר לך מההקשבה לניסיונם של אחרים?
שאין סיפור חיים שהוא לא מעניין. אני מרגישה שאני לומדת מכל אחד, ולוקחת מזה לתוך החיים שלי. בעיקר בולט לי עד כמה ההתמקדות בטוב בחיים או ברע בחיים, יוצרת את החיים שלך. אנשים שעוברים דברים קשים, אבל יש בהם אופטימיות, ומתמקדים בטוב, אפשר לראות את זה בהשתקפות של החיים שלהם, בחיות שלהם. הם עוברים דברים יותר בהשלמה.
6. עד כמה הידיעה שזה סיכום חיים שמתקרבים לסופם, נוכחת במפגש, בשיחה?
עובדתית זה נכון. אדם בן 80 או 90 זה קרוב לוודאי הסוף, לפעמים זו הסיבה שבאמת שפונים אליי, שנכתוב את הסיפור לפני שיאבדו אותו, אבל אני לא באה מההסתכלות על הסוף, זה לא הדבר העיקרי.
גם מבחינת האנשים עצמם, הנושא כמעט לא עולה. אנחנו בעיקר מדברים על מה שהיה עד החתונה והילדים, החלק שהמשפחה לא מכירה, כך שההסתכלות קדימה לא נמצאת. מצד שני, כבר קרה לי ש- 2 אנשים נפטרו במהלך עבודה על ספר..
7. יש מישהו שנגע בך במיוחד?
יש כמה שכן, אחת מהם זו אישה בת 90 שעברה חיים לא קלים. אישה קטנטונת, מטר וחצי שופעת חיים ושמחה. היא באמת אמרה שהיא בחרה בחיים, להסתכל בכוס המלאה. זה מה שהשפיע על החשיבה שלה, “אני שמה משקפיים בלונדינים” היא אומרת. הלוואי והייתי יכולה בעצמי לזכור את החשיבה הזו ולהטמיע אותה בחיים שלי, מעבר לספרים.
גליה מימרן- מוסנזון,
