שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 319, לורי. עכשיו אני כאן

כך נפגשנו: היו לי הרבה תוכנית לבוקר שראיינתי את לורי. בעיקר תכננתי לסיים את העבודה שהצטברה. בסוף לבייבי הקטנה שלי ולוירוס שקפץ לבקר, היו תוכניות אחרות. החלטתי להרפות, ולוותר מראש על הגם וגם. אין עבודה היום! הכרזתי (לעצמי).

רציתי לחגוג מאושר שהתמסרתי להבנה, שחלאס עם הטוטאליות. צריך גמישות, כי זה פשוט לא עובד אחרת. ואז לורי, אמנית קרמיקה מופלאה, הגיעה, ובלי לתכנן פשוט דברנו על טוטאליזם (אין מילה כזאת, הומצאה כרגע). אצלה הקרמיקה היא גם הכלי להגיע לאותן הבנות.

1. בואי נדבר על ניו יורק

נולדתי שם, ובגיל 8 עליתי לארץ. חזרתי שוב אחרי שסיימתי את התואר הראשון בארץ, בתפאורה ותלבושות לתיאטרון. נסעתי והיה לי ברור שאחזור אחרי שנה אחת. תכננתי ללמוד רישום וציור.

אחרי שנה, פתאום אמרתי לעצמי, שאם כבר אני בניו יורק, אולי אני אעשה שם את התואר השני.  התקבלתי ל- NYU וזו הייתה השנה הכי איומה בחיים שלי.

2. ניו יורק & איומה..? צירוף לא מתקבל על הדעת..

זה היה בעיקר בגלל חסך בשינה. יומיים בשבוע לא ישנו, עבדנו על הפרויקטים. אין שבת, אין חג, אין כלום, זה רק הפרויקט. לא היה מקום לשום דבר עוד בחיים. גם החיים של המורים שלימדו אותי, היו כאלה טוטאליים, בעיקר של מורה אחת, זו שלימדה אותי בשבת. היא הייתה נשואה, בלי ילדים וכל הזמן עבדה.

3. עם איזו מחשבה סיימת את הלימודים?

אמרתי לעצמי שאני לא בטוחה שאני רוצה סוג כזה של חיים כזה.. החלטתי לקחת שנה חופש ולבדוק מה הלאה. כל פעם שהיה לי רעיון למקצוע, רשמתי אותו, והתקשרתי לאנשים שעבדו במקצוע הזה, ודברתי איתם.

למשל, רציתי פעם אחת להיות לבושה יפה, ולא רק בבגדי עבודה.. חשבתי על אוצרות. בררתי על הלימודים, ודברתי עם מישהי וכך די מהר הבנתי שזה לא מתאים לי, וכך היו עוד כל מיני, עד שזה הגיע:

הניצוץ:

באותו זמן היה לי חבר בקונטיקט. נסעתי אליו פעם בשבוע, ותמיד נשארתי ללילה. רציתי למצוא מה לעשות בזמן הזה שאני שם. בררתי במרכז האומנות, והסתבר שביום המסוים שהגעתי, היה שיעור על אבניים. אמרתי שאם זה מה שיש, זה מה שאעשה. באתי לבושה יפה, ישבתי על האבנים ועד סוף השיעור הייתי מאוהבת. מאוהבת כמו שמאוהבים בבחור. התחושה הפיזית.

הבערה:

רציתי לעשות עוד. בסטודיו אפשרו לי להיות אסיסטנטית. קבלתי מפתח ערבבתי גלזורות, הכנתי את החימר וזה לא הספיק. חיפשתי להפוך את זה, למקצוע של ממש, להעמיק. חזרתי לניו יורק והמורה שלי שלחה אותי ללמוד ב'אלפרד’’ 7 שעות מהעיר. עיירה קטנטנה ומושלגת רוב הזמן. אלו היו השנתיים המופלאות ביותר שהיו לי.

לחיות את החלום:

הייתה שם אווירה מדהימה. כל העיירה סביב האוניברסיטה, הכל קטן, אין קולנוע, 2 פאבים והמון שלג. כל הזמן אני בתוך הסטודיו הגדול, עם כל מה שיש שם. כל מה שאני רוצה לנסות, אומרים לי קדימה. ביליתי שם את רוב שעות היום והלילה, כמה שרק היה אפשר.

עבר זמן מאז, אבל גם היום, הסטודיו זה המקום שלי. אם אני נוסעת לכמה ימים, אני ממש מתגעגעת ורוצה לחזור אליו.

5. יש לך תשוקה כזאת לעוד משהו בחיים?

אם לא היה לי את הקרמיקה, אולי הייתי רוכבת על סוסים. ביקשתי לבת מצווה שלי שיעורי רכיבה, והמראתי עם זה, עד שמכרו את החווה בה הייתי. לפני שנתיים מאד התחשק לי לחזור לזה. רכבתי כאן באיזו חווה באזור, וכשהמדריך סיפר לי שיש תחרויות למבוגרים, מייד הפסקתי. לא רציתי תחרויות, רכבתי להנאתי. אני יודעת שזה משהו, שאני יכולה להישאב אליו.

6. מין הכל או כלום ? רצון ללכת עד הסוף?

לגמרי, אותו דבר עם ריקוד. רקדתי הרבה שנים ובטח בחיים הבאים שלי, אני אהיה כוריאוגרפית.. אבל אני אסייג את זה – כשנולדים הילדים נופל האסימון, לאט או מהר, בכאב או בלי כאב, שאין יותר טוטאליות. אין. אין 100% בשום דבר, וזה בסדר. מתחילים את הג'אגלינג ואת החלוקה.

בהתחלה התובנה הזאת מאד מזעזעת, ואחרי זמן, זה בסדר. עם ההתבגרות אני מרגישה השלמה עם זה, יותר נינוחה במקום הזה.

7. איזה משפט את אומרת לעצמך, שעוזר לך לזכור שזה בסדר?

אני שואלת את עצמי מה יותר חשוב? להיום איתם, עם הילדים, בזמן שלא יחזור, (עד כמה שזה קלישאתי אבל זה נכון), או להיות בסטודיו.

אני לא אוהבת את התחושה שהייתה לי כשהם היו קטנים, שאתה פה אבל וחושב על מקום אחר. אתה כאן ורוצה להיות שם.. זה לא טוב. ברגע  שמחליטים את ההחלטה הרגשית הזאת, זה מאד קל. הייסורים המתישים האלה של ‘כן פה, לא פה’, פשוט נעלמים.

לורי גולדשטיין, לאתר >

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים |דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים