תפריט
כך נפגשנו: אם הייתי מכירה קצת לפני הראיון את טפת, בטח הייתי מתמקדת בראיון בעובדה שטפת, שגדלה בצפון תל אביב, בילתה חלק נכבד מחייה כשהיא גרה באוטובוס, עם ארבעת ילדיה. היום אגב, זה אוהל 12. טפת גרה על גבעה בגלבוע בהתיישבות בודדים. זה באמת מאד מעניין ואחר.
למזלי, דברנו בלי שממש ידעתי את זה. אני אומרת למזלי, כי זה פשוט בזבוז של מילים להתמקד רק בתפאורה החיצונית הזאת, כשיש כל כך הרבה מה ללמוד ולשמוע מטפת. אישה חכמה, כזו שהייתם רוצים שתהיה החבר הטלפוני שלכם, מין קו חם לרגעי ייעוץ ותהייה. יצא קצת ארוך, אבל שווה לקרוא בנחת, יש ציטוט מוחץ בסוף.
1. התחלנו כשאמרתי בקול: להיות מוכנים מראש, זאת חכמה גדולה בחיים
בדיוק, ללמוד איפה המתח בחיים, ולנטרל אותו. אנחנו נולדים לעולם שמלמדים אותנו איך לחלום. אנחנו חולמים בלילה וגם ביום, בהקיץ. מייצרים לעצמנו סיפורים דרך החברה סביבנו, איך להיות מאושרים ומסופקים.
פה קיים הפער הגדול. אנחנו לומדים מהורים שלנו, שהסיפוק בחיים מגיע מזה שנצליח בלימודים בבית הספר, ואחר כך באוניברסיטה, יהיה לנו מקצוע וכסף, נרגיש בטחון כלכלי ואז, אז נהיה מאושרים. זה על פי רוב התסריט, והוא ממש לא נכון.
2. אני מספרת לטפת על משפט ששמעתי ערב קודם על זה ‘שהאושר חולף כמו צל בחיינו..’
אנחנו מפוצלים בין הרעיון להשיג תנאים, וסיפוק ואז נהיה מאושרים, לבין האושר האמיתי. אותו אנחנו לא חווים, כי אנחנו כל הזמן עסוקים בלרוץ אחרי צרכים, מחשבות ומטרות שהצבנו.
הרבה פעמים פוגשים את הריקון של האדם. הוא יכול להיות מאד עשיר, אבל מאד עני בתחושות. זה לא רק נחלת העשירים, זה כולנו. לכל אחד יש את הריקון וחוסר הסיפוק שלו.
3. איך מגדלים ילדים עם ההבנות האלה?
אני בת 54 ויש לי ארבעה ילדים. אני גרה בחווה בגלבוע, השכנים שלי גרים על ההר ממול. תמיד ניסיתי להשאיר את הילדים שלי, שיהיו רגישים לעצמם, נאמנים לעצמם. שיחיו את הכאן ועכשיו שלהם, מבלי לתת דין וחשבון לחברה ולמה שהיא חושבת.
4. זה מצליח להתקיים?
אני רואה שכמה שניסיתי להשאיר את הילדים עם התפיסה הזאת, החיים לא נתנו לזה לקרות עד הסוף. יש התנגשות עם המסביב. על פי רוב אומרים לך, 'זה הריבוע שאנחנו מעניקים ואתה תסתדר או שתתאים את עצמך’.
הילדים נפגשים עם חברים, פוגשים אנשים שאפתנים עם וילות, טלוויזיות ומכוניות יפות, הצלחות גדולות. את רואה שגם אם אלו ילדים שגדלו בטבע, במושבים, ובקיבוצים מסביב, אין להם את הרגע של התכוננות להיות עם עצמם, ולחיות את החיים מתוך ההקשבה לעצמם.
5. איפה ההחסרה הזאת פוגעת במיוחד?
כשהילדים מתבגרים וצצים הקשיים, הם בורחים, רצים לסמים, לאלכוהול. זה קורה בכל העולם, שצעירים מרגישים שהם צריכים לברוח.
הריצה זאת התנועה – אני לא מאושרת עם הגבר הזה? אני עוברת לאחר, אני אסע לאיביזה, להודו, לדרום אמריקה. מחליטה להתמסד? אז מה לעשות? במה לעבוד? מה ללמוד? אין תשובות, אין שום כיוון. זה לא שהם לא חכמים, להיפך, אבל אין את המיומנות לחיים להיות מחובר לעצמך באמת.
אני לא מתעלמת מהמורכבות והעולם שאנחנו חיים בו. יש את המטריקס הזה שצריך להסתדר איתו. יש קופת חולים לשלם, ביטוח לאומי, להביא את הפרנסה. עדין, צריך לחיות במודעות. כל הזמן לנסות להשאיר גם את עצמך בתוך התמונה, לא ללכת ליד החיים.
6. מה הרציונל שמאפשר לזה לקרות במציאות?
אדם צריך להיות בטוב, ולזהות מה החברה מוכרת לו ומה לקחת ממנה. להיות מודע לבחירה ולמה הוא צריך.
תהיה כנה ורגיש להגיד 'לא’ למה שאתה לא זקוק לו. תהיה מסוגל לעמוד מול החברה ולומר “אתם אולי צריכים וילה או מכונית כדי להיות מאושרים, אני יכול להרשות לעצמי, אבל אני לא חייב את זה, כדי שתגידו שאני מצליח או מאושר, כי אני מאושר גם כשאני אוכל סנדוויץ’ בים והרגלים שלי בחול”. ההנאות בחיים, הם מאד מאד קטנות.
7. הלוואי וזה היה פשוט כל כך
כל החיים לומדים. החיים עושים את שלהם, גם אם נלך בתוכם או גם אם נלך על-ידם. ככל שנציב דברים שאנחנו אמורים להשיג, לקבל מהם סיפוק, נרגיש לא מסופקים ולא מאושרים. קשה לנו להיות במקום הזה, אדם תמיד רוצה להרגיש תחושות טובות, לא רוצה להרגיש עצב, או קושי.
מצד שני החיים נותנים קושי – אבא חולה, אמא חולה, שכול, חלילה משהו עם הילדים, יש דברים איומים שקורים לנו בחיים. אנחנו לא לומדים לקבל את זה, אנחנו מתנגדים לתחושות הלא נעימות.
ברגע שמלמדים ילד לחיות עם התחושות הלא נעימות שקורות לו, לקבל אותן כמו את המשהו הנעים בחיים, יש איזון. הלב בשוויון נפש, לא ב'היי’ מהנעימות, ולא ב'דאון’ מהאי-הנעימות.
8. לוותר על ה'היי’?
את יכולה להיות שמחה, אבל צריכה בו זמנית להבין שהאושר זמני. הרבה אנשים רוצים לחזור לתחושה נעימה שקרתה פעם. אם למשל היה מגע נהדר בין בני זוג, איזה לילה משגע, תמיד נרצה לשאוף לחזור לאותו ערב, או ליצור לעצמנו את זה שוב.
זה בדיוק חוסר האיזון – לא לקבל את הדברים כמו שהם כאן ועכשיו. אם היה ערב נהדר, אז יופי, אפשר ליהנות ממנו, אבל לא לבקש שיישאר או שיהיה עוד אחד כזה.
9. כי זה מעורר ציפיות ואיתן אולי אכזבות?
בדיוק, החיים תמיד נותנים סתירה ברגע שאת מתעסקת ב'רוצה’. את כמובן יכולה לארגן את חייך שיקרה טוב, לחבק, להיות אמפתית, להיות קשובה ונעימה, גם עם הילדים, אבל בלי ה'רוצה’ הזה, ליהנות מהדרך, לא לחפש רק את המטרה.
אתן לך דוגמא מהעולם שלי, אני חקלאית. החקלאי יודע שהוא רוצה להביא לשוק מלפפונים נהדרים. הוא מוכן לקום מוקדם, לחרוש, לעשב, להשקות בבקרים ובלילות.. הוא עובד קשה ויודע שזה פרק זמן מוגבל, לכן הוא מוכן 'לסבול’ לזה.
אבל, אם תלמדי את עצמך, שלקום בבוקר זה כיף, ואת עובדת עם הלב, כמו שמתפללים ולא אומרים סתם את המילים. את נהנית לעשב, אפילו שהגב כואב, את נהנית לזרוע, כי את זורעת עם כוונה, את נהנית לראות את הצמח גדל, בהתחלה קטן, הופך לבינוני, לגדול, מפתח פרחים ואז יש מלפפונים נהדרים. את לומדת ליהנות מהתהליך.
החיים זה אותו דבר. אני נהנית גם כשאת מכינה סנדוויצ'ים לילדים. את מאחלת שהילד יפתח את הסנדוויץ’ שלו ויגיד 'איזה יופי של ארוחה’, בכל דבר.
10. מאיפה מגיעות ההבנות האלה? מה או מי לימד אותך אותן?
נולדתי ברחוב ארנון בצפון תל-אביב. אמא שלי, מהדור של אלכסנדר פן וחנה רובינא, רקדה בלהקה של גרטרוד קראוס עם יפה ירקוני. היא חיילת מאד טובה של החיים ולימדה אותי הרבה מאד ואני חיה את זה.
כשהייתי בת 14 היא אמרה לי “את יכולה להיות נשואה באושר גדול עם 15 ילדים מסביב לשולחן, ובו זמנית לשבת ולהרגיש האדם הכי בודד בעולם. מה שאת צריכה לדאוג לחיים שלך, זה שיהיה לך תמיד מעניין להיות עם עצמך. להבין שלא משנה כמה בעלים יהיו לך, או מאהבים, חברים.. הפרטנר שלך האמיתי הוא החיים עצמם”.
החיים נותנים לך ולוקחים ממך כל הזמן, ומה שנשאר זה לזהות מה שבא לקראתך ולפעול או לא לפעול. זה המוטו של החיים.
(וחזרנו לנקודת ההתחלה)
