שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 323. שירלי, שיעור מולדת

כך נפגשנו: הראיון עם שירלי החזיר אותי לתמונות ילדותי המוקדמת, שיש בצהריים יושבים עם שירונים על המרפסת ומזייפים בקולי קולות ‘ארץ ארץ’ ומגוונים עם 'אוי ארצי מולדתי’, כן כן היו ימים.. בכיתה ג’ זה עבר לי, (יכול להיות שזה בגלל השכנים שהתלוננו) ועברתי לקרוא ספרים על גיבורי המולדת, כמו ששירלי אומרת 'דבורה עומרים’ למינהם. כך זה היה, פשטות רכה, עד שגדלתי והתפכחתי.

והנה שירלי מתארת לי תמונת נוף דומה ביותר, עם החלום, ועם שברו, ועם העשייה שנולדה מתוך זה בחייה.

1. החלום

הייתי ילדה ציונית, שומעת שירי מולדת, מפנטזת על ארץ זבת חלב ודבש. בחלום ראיתי את עצמי בצבא. הצבא זה כמובן היאחזות הנחל בסיני כרקע, או מקום מדברי אחר, אני עומדת עם הקוקו מול חיילים צרובי שמש כמדריכת שריון, (למרות שלא היה לי ממש מושג מה זה אומר ..) זה היה החלום עליי ועל ארץ ישראל היפה, עולם פנטזיות שנוצר משירים וספרים.

2. שברו

שברו הראשון של החלום, היה כשלא נתנו לי להיות מדריכת שריון ושלחו אותי להיות מכי"ת בבה"ד 12

השברו השני הגיע באוניברסיטה. בתואר הראשון בסוציולוגיה נשברו לי הרבה מיתוסים. סוציולוגיה חושפת את התרמית הגדולה של החברה. ברגע שמקלפים את הקליפה, אפשר לראות את המנגנונים של הכח, השכנוע, השעתוק בתוך המערכות בחברה, שפועלים כדי ליצור מציאות שתראה כלפי חוץ באופן מסוים.

בלימודים היו לי הרבה הזדמנויות לפגוש כל מיני אפליות או הדרות למינהם, תרבותיות, מובנות, כאלה שקבועות בחוק. במקביל באותה תקופה התחלתי ללוות את 'ארבע אמהות’.

אז הבנתי שקבוצה של אנשים יכולה להשפיע, ושאנשים שיושבים בכנסת, לא בהכרח יודעים טוב יותר משאר הציבור, לפעמים עד כדי אבסורד.

3. מה הביא אותך לשם?

הגעתי לשם באופן מאד מקרי. קראתי ראיון ב'הארץ’ עם אחת האמהות, שאמרה שהם לא ארגון פוליטי, וזה נגע לי כי בדיוק באותו זמן עשיתי תואר שני בסוציולוגיה, והתעסקתי עם נשים בפוליטיקה.

שלחתי תגובה למערכת, בה אמרתי שאתן כן פוליטיות וזה בסדר גמור ולא צריך להתבייש בזה. אחת הפעילות קראה את התגובה והזמינה אותי למפגש.

4. היה לך קשר כלשהו ללבנון? אנשים שהכרת?

כלום, סוגיית לבנון הייתה רחוקה ממני. לא הכרתי אף אחד, אבל הלכתי למפגש כצופה. עניינה אותי ההתנהגות של הנשים. הלכתי גם למפגש השני, ושם שמעתי הרצאה מה קורה בלבנון, ולמדתי שמדובר באיוולת, שמביאה לתוצאות קולוסאליות. באותו הרגע התגייסתי.

5. מה הפעילות שם אפשרה לך?

אפשרה לי להשפיע, אבל מאחורי הקלעים, כמו שאני אוהבת. זה גם היה לי נעים, איפשר לי להתחבר חזרה לדברים שהאמנתי בהם בילדותי, בארץ ישראל היפה, לראות אנשים שאכפת להם מ'הביחד’.

גם היה לי 'פאשן’ לתרום. כשאני שומעת דבר כזה, קשה לי לעמוד מהצד. אני מאד רוצה לשנות. נכנסתי כל  כולי לעניין, גייסתי את היכולות האסטרטגיות שלי, החשיבה התקשורתי, היכולת לחבר בין אנשים ופשוט פעלתי, וגם למדתי המון מאחרים בדרך.

6. מה ההתרשמות שלך מאופן הפעולה של הנשים אז?

במפגש השני, זה שהזכרתי, הייתה מישהי שאמרה שאנחנו צריכים 'לצעוק מתוך הרחם’ ומישהי אחרת ענתה לה משפט, שמלווה אותי עד היום: “על מגרש רוגבי לא משחקים דוקים” ובאמת זה מה שעשינו, כשהיינו צריכות לשחק רוגבי עם הפוליטיקאים, לא היססנו.

7. היום עוולות חברתיות עדין מפעילות אותך באותה הצורה?

האנרגיה שמניעה אותי זה לא השתנתה, אבל יש הבנה שהתמונה מורכבת יותר. זה לא שחור לבן, מה שמצריך ממני לרסן את האנרגיה.

מצד שני אני יודעת שאפשר לעשות שינוים מערכתיים ובני קיימא, הסתכלות על מעגל רחב של גורמים שקשורים לתהליך. אני מבינה ש'הביחד’ לא רק עושה נעים שהולכים להפגנה, אלא זאת הדרך לשנות.

כל אחד במקום שלו, בארגון שלו, עם היכולת שלו, יכול לעזור ליצור תשתית רחבה ומגוונת. תשתית שלא נשענת על ארגון אחד, על מנהיג אחד, זה מהלך שמצריך יותר אורך רוח וגמישות אבל יש לו סיכוי לשרוד.

8. אז יש תקווה, את עוד חולמת?

אני חולמת מחדש. בתוך המציאות אני כן חולמת ומגשימה וממשיכה לשמוע את השירים שאני אוהבת.. ועדין לעשות את מה שאני מאמינה בו. אני מסתכלת קדימה ולא חולמת לאחור.

שירלי קנטור שני, לאתר >

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים |דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים