תפריט
כך נפגשנו: , גרם לי לרצות לדבר עם יעל. יעל, היא-היא האישה שמייצגת את החלום של שירלי, של ארץ ישראל היפה. יש לה שתי צמות ארוכות, נולדה במושב, גדלה בקיבוץ (ושוב מושב) בדרך הייתה בלהקה צבאית עם יפי הבלורית והתואר.
יעל מדברת בעברית צחה, מתובלת בהומור שלא בטוח שאתם תבינו. היא אנציקלופדיה מהלכת לשירי ‘אנו באנו’, אבל ממש לא רק.. וכבר שנים שיש אצלה בחצר ערבי זימרה וניגון בכל ראש חודש עברי. וגם היא גם , מהראיון על כוכב נולד.
1. זה רק אני, או שגם את מרגישה שאת מייצגת את ארץ ישראל היפה?
אני בעיקר מרגישה שנולדתי כמה שנים מאוחר מידי. תמיד קנאתי בהוואי של בני הארץ המוקדמים, בתקופת מלחמת השחרור. הרגשתי שהם חוו ממש את הראשית, ואני כבר לא מספיק.
2. היו דמויות שנשאת אליהם עיניים?
אל האח הבכור שלי, שהיה מבוגר ממני ב- 16 שנה ואל החברים שלו. אחי נהרג כשהייתי ממש קטנה. הוא הלך לפטרה ושם הרגו אותו. אין לי ממש זיכרונות ממנו, אלא יותר ניזונתי מסיפורים. החבורה הזאת, הם היו מטיילים בכל הארץ, עשו טיולי גמלים בנגב, הלכו בשבילים לא נודעים בעין גדי, במצדה, במקומות שאחר כך, כשאני טיילתי בהם, כבר היו מסומנים, היו בהם מין חבלים לטיפוס, מדרגות קטנות, מישהו כבר היה שם.. הם חשפו את הארץ, קנאתי בראשוניות הזאת.
3. איך זה השפיע עליך?
בכל מיני דרכים. בלבוש, בשפה, קראתי למקומות בשמם הערבי, לנחל ערוגות למשל המשכתי לקרוא ערג'ה..הלכתי כל הזמן יחפה, [עד היום..] כי אח שלי הלך יחף. הוא לא קיבל נעליים כי להוריי לא היה כסף, אני הלכתי יחפה מתוך אידאולוגיה. הייתי בקטע של לחקות העוצמות והתעוזה שלהם. יצאתי לטייל לבד במקומות שכבר היו מסוכנים.
אפשר לומר שחיקיתי אותם בצורה מצחיקה, שלא התאימה לעניין.. קצת כמו חסיד שוטה.
4. את מרגישה שאת משמרת את הטעם הזה, של 'פעם’, דרך ערבי השירה?
יכול להיות שזה חלק מהעניין. ערבי השירה מתקיימים אצלנו בדשא, כל ראש חודש עברי ומגיעים אליהם מאות אנשים. זה משהו שהתחיל במקרה. לא אני יזמתי את זה.
5. איך זה התחיל?
בעקרון אני אדם לא חברותי, זה לא משהו שאני יודעת לתפקד בו טוב, מצד שני אני מאד אוהבת אורחים, הבית פתוח. זה הבסיס של העניין.
קראתי שבירושלים יש איש שגר בשכונות הישנות, עם חצר קטנטנה ועץ תאנה, והוא עשה לעצמו מועדים לחברה. אחת לזמן מה, הוא מכין סיר מרק ומי שבא בא. לאט לאט הוא הפך למוסד וחשבתי שזה רעיון נחמד.
במקרה באותו זמן, באו להתארח אצלנו חברים, שעבדתי איתם בבימוי של מחזות אור- קוליים. אחד מהם מוסיקאי, השני מנגן על מנדולינה. היו פה עם ילדים, ניגנו, שרנו, אכלנו, היה נחמד ואמרנו 'יאללה כדאי להיפגש עוד’. אז אמרתי 'תקשיבו זה לא ילך, אין כדאי, מעכשיו כל ראש חודש עברי אתם מתארחים אצלי’.
הגיע הראש חודש הראשון וקובי, נגן המנדולינה, התקשר ואמר שיש לו אורחים והוא לא יכול לבוא. אמרתי מה זאת אומרת 'אורחיך, אורחיי! תביא את האוכל שהתכוונת לתת להם, ותבוא’. ככה זה התחיל עם חברים של חברים והיום באים מכל רחבי הארץ.
6. מה יש בערבים האלה?
יש פה המון אנשים שמנגנים כמקצוע וכתחביב, באים עם הכלים שלהם, כלייזמרים, חלילים, מפוחיות, גיטרות מה שיש. באים זמרים, אנשים ששרים נפלא, מספרי סיפורים התחילו להגיע.
זמרים מהגבעתרון, יוסף הדר עם שירי הדודאים, נחצ'ה היימן, יורם טהר לב, יהודה אטלס, באמת המון המון גם אמנים ידועים והרבה שלא.
זה מתקיים תמיד בשבת בערב, ככה שמתחילים עם שירי קודש, עושים הבדלה ואז שרים שירי נושא של אותו חודש. עכשיו למשל זה חודש שבט, אז בחרנו שירי עצים כנושא, אנחנו מראש נערכים. אנשים מביאים אוכל, יש סעודה משותפת. זה לא רק מבוגרים, אלא כל המשפחה. אני אוהבת שבאים עם הילדים, זה חלק מהחזון שלי.
7. מה זאת אומרת?
החזון שתהיה רב-גילאיות, שהילדים יבלו עם ההורים ולא תהיה ההפרדה הזאת. אני רואה איך הילדים שלי משתפים עם זה פעולה, עוזרים להרים את הערב הזה. הבנות שלי שרות פה, רוקדות ריקודי בטן, הנכדים שרים ורוקדים.
לכן אנחנו מקפידים לא לשיר רק את השירים של פעם, לא להישאר עם הזקנים והנוסטלגיה, אלה לתת מקום גם לשירים של התקופה, הנופך של היום.
[עם זאת, מאד תמכתי בקבוצת צעירים שנקראת ’, הם מלקטים את כל שירי תש"ח מעליה הראשונה ומעלים לרשת. שכל העניין של שימור השירים יישאר על אחריותם של הזקנים.]
8. זה ההוואי של בני הארץ הנוכחים..אולי זאת אהבת הארץ האמיתית?
עבורי שלושת הדברים שאני מתעסקת בהם, קשורים לדברים שאני אוהבת בארץ: הבימוי, המסיבות זמר ואפילו גם דרך גן הילדים שיש לי, שבו אני מנחילה את אהבת הארץ והאדם, עבודת כפיים ואת העברית הטובה.
בכל אחד מהעיסוקים האלה, אני שמה דגש על מה שהיה, אבל גם על מה שיהיה. אני אף פעם לא גומרת בבכי, תמיד יש תקווה שיהיה משהו יפה.
לערבי הזמר
