שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 326, חגית. מסקנות מהדרך

כך נפגשנו: אחרי שטפת סיפרה לי שהיא חיה באוטובוס, נזכרתי בחגית, שפעם מזמן הזכירה בשיחה קצרה שהייתה תקופה שהיא גרה במערה ליד ירושלים. זה מייד הדליק אותי וקבענו שיחה, במקום שלה, בפלוגי, בבנימינה. באתי לפגישה עמוסת פנטזיות על חיים עם עטלפים, מנורות ואוצרות, חיככתי בידיי וחיכיתי לשמוע על החיים במערה. חגית מייד הרימה לי הנדברקס. הפעם אתם מקבלים את כל השיחה, בלי הסינונים:

חגית: זה לא ככה, אל תעמיסי פנטזיות. גרנו במערה, אבל זה מתחיל מהבית שיש לנו שם, בית בודד, בוואדי מתחת לגבעת שאול, קרוב להר המנוחות.

מיקום מרגש..

כן.. יש שם עוד 2 משפחות. זה בית שקנינו מהעירייה. הוא מאד מיוחד, יש עצי פרי ובוסתנים, פתחנו בור מים לבריכת שחיה, וגפנים, וגם, בחצר חפרנו בסלע ויצרנו מערה. בנינו בתוכה דירה קטנה, שהיום  הבן שלי גר בה, את מבינה? זה לא שחיינו באיזה מערה..

אהה..

נו אמרתי לך אל תשימי סתם סיפורים אקזוטיים בראש.. זה מקסים ומצולם בהרבה מקומות, וזה קרה במקרה שגרנו שם

איך הגעתם?

זה הפנטזיות של בעלי. הוא הולך רואה משהו בזול וקונה. אני בהתחלה אמרתי ששם אני לא אגור. כל הירידה עד לבית, מגעילה. רואים את כל הג'אנק של העיר, אבל כשאתה יורד ומגיע, אתה מוצא פינה מדהימה. חיינו שם 17 שנים.

למה עברתם לפה?

מאד אהבתי את ירושלים. הייתי מאד מוברגת שם אבל תמיד הייתה לי הרגשה שהילדים יגדלו, אני אעזוב שם. מין סיום של פרק.

לעבור לכאן, זו הייתה בחירה טבעית בשבילך?

קנינו את המבנה הזה מתי שקנינו שם את הבית שם. זה מכרזים כאלה מהעיתון. בעלי ניגש אליהם עם מחשבה של אם נזכה אז יופי, זה מחירים כאלה שהיה אפשר.

מחירים שכיף לקנות בהם, מקטגוריית ה'כאן קונים בכיף’..

או ‘כאן משלמים בכיף..’ וזה יצא, וקנינו והמקום עמד פה המון שנים בלי שעשינו עם זה משהו, קצת השכרנו..

סוג של הרפתקה

כן, זה היה משהו כזה. אחרי שעברנו לאזור, וגרנו פה איזה שנתיים, הבעל שלי אמר, שאם כבר יש את הבניין, אולי נעשה משהו, ניכנס לזה ונעז. הבן שלנו למד בישול והקמנו את המקום.

להעז, זה דבר שמאפיין אותך?

בנדל"ן זה יותר בעלי, הוא מעז. אני למדתי לסמוך ולא לעצור. הרבה פעמים אני מסתכלת ושואלת למה עצרתי? זה היה התפקיד שלי.. ושאלתי למה? ראיתי כמה ניסיתי לעצור, והרבה ברקסים, ופתאום חשבתי למה לא לסמוך? למה תמיד צריך להיות מין 'נגדי או בעדי?’ הבנתי שזה לא העניין של נגדך ולא בעדך, צריך לעשות ונראה מה יצא מזה. תמיד אנחנו רוצים שדברים יהיו בדעה שלנו, לפי הפנטזיה שלנו..

זה באמת העניין, לסמוך..

כן אבל זו מסקנת שיער לבן.. הרבה פעמים לפני השינה יש לי הגיגים ומחשבות על כמה הייתי עסוקה בברקסים בכלל בחיים, למרות שאני נחשבת אחת שמעזה, וכן מנסה כל מיני דברים, ואני בתנועה כל הזמן.. בסוף אמרתי שאראה את עצמי מאלה שמלקטות, זה יעזור לי להבין למה אין לי קריירה מסודרת ואני לא עובדת 30 שנה באותו משרד

את עוד שואלת את עצמך את זה?

שאלתי הרבה פעמים, אבל הבנתי, שאם היה משהו שאיים עליי בחיי זו שיגרה, לטבוע בילדים ומשפחה ושגרה ושגרה..

זה לוקח ממילא לשם..

זה רק זה ! החיים לוקחים רק לשגרה ואני רק ניסתי לבעוט בשגרה. כשהתחלנו פה, הייתי מתעוררת בבקרים ופורצת בבכי. אני לא יכולה עם השגרה הזאת.. פתאום הבנתי למה זה מאיים עליי כל כך, כי הבנתי ששגרה זה דבר ממכר והנה עכשיו אני מכורה.

למה ההתמכרות הזאת מפחידה?

אני מרגישה שזה טמטום כזה, אתה נכנס לטמטמת

שמה? שזה שם אותך בקוביה ואת לא יכולה לזוז?

כן, שם אותי בנוחיות, בנוחיות הבלתי נסבלת של החיים

ולא מגיע לנו קצת נוחיות?

כן אבל יש בזה משהו משעמם. אני מרגישה שהנוחיות הזאת לוקחת ממני קצת את היצירתיות

תמשיכי, דברי אליי (אח"כ את שואלת למה אני עושה כאלה פרויקטים..)

פתאום הבנתי שכדי להיות יצירתי, אתה צריך להיות קצת בעצבנות, או בחוסר נוחות כדי למצוא פתרונות. יצירתיות זה סוג של למצוא פתרונות, ופתאום כאן אני רק בשגרה. נכון אני תולה תמונה פה, ועושה שם, אבל אין.. זה קשה לי..נכנסתי לנוחות והיה בזה משהו מרדים.

אני אתן לך עוד דוגמא, בדיוק שלשום ב- 12 בלילה, הבנתי שהשמיכה של הציפה מוציאה אותי מדעתי. כבר שנים אני ישנה עם ציפות שגדולות פי שתיים מהשמיכה, ואני תמיד נלחמת. אני רוצה שזה יהיה בדיוק ולא יעצבן אותי. ב- 12 בלילה קמתי, אמרתי די, אני לא יכולה יותר. תפסתי את הציפה, גזרתי אותה,  הלכתי למכונת תפירה ותפרתי שזה יצא בדיוק, והנה סוף סוף יש לי ציפה כמו שאני רוצה. אמרתי לבעלי, תראה איך רק מתוך עצבים, אני יכולה לנוע, זה מפריע, אז עשיתי. למחרת עשיתי עוד ציפה כזאת.

אני בעיקר יכולה להבין

אולי לא סתם תמיד פחדתי משגרה. אתה צריך להיות מאד יצירתי כדי לחיות בתוכה באופן פעיל. מה, ציירים, הם לא קמים כל יום לעבוד? מה הם מרוגשים כל כך מהחיים? והם צריכים כל יום ללכת לסטודיו, הם משלמים עליו, הוא מלא ציורים, מלא צבעים..וזה מדהים. אתה צריך להסכים. להסכים לשגרה, שזה מה שיש היום. יבוא ריגוש? יבוא, לא יבוא? לא יבוא..

ואת מוצאת ריגושים בתוך השגרה?

אם אני מעזה לצאת לטבע, הטבע והתנועה המביאים לי את זה. היום נעימה לי השגרה במקום שיצרנו, שיש לי עוד מקום לבוא אליו, שהוא מעורר ומקסים. תמיד אפשר לעשות פה עוד. זה נעים שזה לא נגמר מחר, תחושה שאני אומרת לעצמי שזה לא נורא אם לא נגמר היום, אז תעשי מחרתיים.

חגית פלוגי, לאתר >

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365   

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים