שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 328, ליאור. להסכים להיות

כך נפגשנו: בוקר אפור של יום גשם, אני נוסעת ל'טוסקנה של ישראל’, בדרך לעמיקם, לפגוש את ליאור. אני עוצרת כל מטר בערך, לצלם את העננים, את המטעים שבחלקם שורות של עצים ערומים ובחלקם עצים …כבר מבצבצים צבי ורוד לבן של שקדיות. מטפסת בהר ופוגשת את ליאור, ואת הבן הקטן שלה בן 8 חודשים. מרגישה את שתינו לוקחות צעד החוצה מהמציאות, נושמות אויר של פסגת הרים. לא פלא שזו השיחה שהגיעה.

1. איזו שלווה יש פה

אני עכשיו מתרגלת אחת. אני אדם שרגיל לתפקד בתנאי לחץ ולנהל את כל העולם, עם 19 דברים במקביל. עד האמהות זה הלך טוב, אבל בתוך האמהות, הרגשתי שזה מעורר חוויה של קונפליקט. לא יכולתי להיות קשובה לצרכים שלו, ולא הייתי פנויה לאהוב אותו ברגע הזה.

אהבתי כשהייתי פנויה, אבל אם אני מניקה אותו וחושבת על האלף דברים שיש לי לעשות, אני מסתכלת עליו ואני חצויה. ברגע שהבנתי את זה, החלטתי להרפות, לתת לעצמי חוויה חדשה, ולכן, עם כל התפיסות הסופר פמיניסטיות שלי, הסכמתי להיות אמא, רק אמא. לפחות לתקופה.

2. מה זה אומר מבחינת היום היום?

חזרתי ללמד ולעבוד כשהוא היה בן 4 וחצי חודשים, ועכשיו אני מתכוונת להפסיק את שטף הפעילות ולחזור להיות רק איתו. אני הולכת להיות אמא, ואני הולכת ללמוד את עצמי.

3. את עצמך?

אני הרבה זמן מרגישה שמתבשל בתוכי הצעד הבא של המודעות שלי. אני לוקחת לעצמי את הזמן ללמוד את עצמי בניואנסים, להכיר איפה האוטומטים שמפעילים אותי, איפה אני מזייפת, איזה  מניפולציות אני עושה למציאות. להיות יותר כנה.

4. איך את הולכת לעשות את זה?

יש כמה נתיבים. אני מתכוונת לעשות את דרך השער של הגוף, אני עושה טיפולים בשיטת גרינברג, דרך תנועה וריקוד, ושילוב של עבודה מודעת עם בן הזוג שלי. כל אחד מכיר את הפאקים של השני, מתי נלחץ כפתור ופתאום מתפרץ משהו לא קשור למצב..  ודרך עבודה משותפת, יחד עם כנות ורצון לגדול, אפשר לצמוח.

זאת תרפיה, כל אדם לטעמי זקוק לזה.  זה לא שיש אנשים פתורים ואנשים לא פתורים, ואלו שהולכים לתרפיה הם ה'דפוקים’. זה ‘מאסט’ לעשות כזה תהליך, לא מותרות, אלא זה דרך חיים

5. איך את מטמיעה את השינויים וההבנות בתוך החיים שלך?

יש לי את הכנות הפנימית שלי. אני הולכת בקצב מדוד. יש כאלה שמנסים להתאבד כמו שיעים על דפוס התנהגות, ולנסות לטפל בו, וזה מעורר בעיקר אלימות כלפי עצמך ולא משחרר.

במקום לתת לכדור שלג להתגלגל ועוד יותר להתעצבן על עצמי, להלקות את עצמי ואז להמשיך לכעוס שאני בכלל מתעצבנת ואז להוסיף את הכאפה האחרונה של מה את בכלל שווה ולמה את חיה.. אני אומרת לעצמי 'או קי, את עכשיו יורדת על עצמך’ לקחת כמה נשימות ולהמשיך. זאת צומת קטנה של בחירה קטנה, אבל זה השינוי, למרות שזה מאד מפתה להיות בצד הדרמטי

6. למה זה מפתה להיות שם?

אני חושבת שזה הפיתוי להרגיש שאתה קיים. זה  יותר מעורר, יש אדרנלין.. אם אני כועסת, למרות שזה מרגיש מגעיל בגוף, אבל יש לזה נוכחות מורגשת. מה זה לעומת לקחת צעד אחורה, ולהסתכל על הדברים..? זה אקט עם יותר ענווה, שאני מבינה שאני רק צ'ופצ'יק בזרימה של החיים. אני מבינה שהחיים שלי שזה לא משהו לכתוב איזה סרט, הם פשוט חיים.

7. היינו רוצים לכתוב תסריט משובח על חיינו

ויש בזה ניחוח של אשליה. תכל'ס הדברים הכי אמיתיים, מתרחשים בלי שאף אחד שם לב, כמו לוותר על הכעס. אף אחד לא שמע את הדיאלוג הפנימי, שנעלבתי קשות ממשהו שמישהו אמר, שבאותו רגע הייתי מוכנה להוציא את הגרזן ולהילחם חזרה, לטרוק את הדלת או לענות לו.

אף אחד לא ידע שאמרתי לעצמי “הכל בסדר, אלו לא המילים שנאמרו לך עכשיו, זה פשוט רק הילדות הפגועה שלך מתעוררת. זאת לא המציאות, אז תוותרי” מה שרואים במציאות, זה סה"כ אותי קצת שקטה, אולי טיפה מכונסת, לוקחת כמה נשימות וחוזרת חזרה. סרט לא יצא מזה

8. אולי זה הסרט האמיתי

אני חושבת שאחרי שאמות אגלה שאני הולכת לקבל אוסקר על החיים שאף אחד לא ידע עליהם. בטח בשמים מבינים שזה הכי הרואי.

**

סיימנו את השיחה, אמרתי לליאור שבאופן מפתיע, לא דברנו על צילום, שזה העיסוק המרכזי שלה, וליאור מוסיפה: כל מה שדברנו מאד קשור לצילום. אתה לא יכול להיות רגיש למציאות, ולא להיות רגיש כלפי עצמך. ברגע שיש את הרגישות הזאת, פתאום גם הסביבה מדברת אליי, קוראת אליי ואני יכולה לשים לב לדברים, שלפני רגע חלפתי לידם ולא ראיתי שהם קיימים. אני מאמינה שזה מה שעושה צלמים גדולים אמנים זה משתף ביצירות שלהם.

צילומי נוף: ליאור מן. ליאור מן, לאתר > | חדוה מספרת על ליאור >

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365   

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים