כך נפגשנו: לפני שבועיים נפטרה ציפי כשהיא בת 78. לי, נכדתה, הציעה שאולי היא תהיה חלק מהפרויקט, מין מחווה קטנה לאישה גדולה. ‘תחשבי על זה’, היא אמרה.
היה נראה לי מוזר לשתף מישהי שכבר איננה כאן איתנו, מצד שני, מאד רציתי לתת לה מקום. הדבר מתחבר לי לבסיס העשייה כאן, לתת במה למי שנקרית בדרכי. לחשוף את האישה אל מעבר לקומץ משפחה וחברים.
דווקא מישהי שרק לפני רגע הייתה כאן, ועכשיו לא, מאפשרת לקבל פרופורציה על כל הדבר הזה. יש בלי סוף אנשים יפים טובים נהדרים, שעשו, הגיעו לשיאים, חוו, למדו, ובסוף הכל נגמר. כל המכלול האדיר הזה, שזרם בנהר החיים שלהם, נשאר נחלת מעטים.
אולי אי אפשר לכתוב ספר אינסופי על כולם, אבל כדאי לתרגל את האוזניים להקשיב, לאפשר לעיניים לראות את אלו ההולכים בנינו. פעולות שמרחיבות את הדעת ואת הלב.
1. למה היה לך חשוב לבקש כזה דבר?
אני מרגישה שהיא הייתה אישה מאד מיוחדת, לטוב ולרע. היא לא הייתה מושלמת, אך מיוחדת בצורה שכמעט וכבר לא קיימת, בגלל התקופה המאד ספציפית שהיא חייה בה.
2. איפה ציפי גדלה?
היא גדלה בעיירה קטנה מאד ברומניה בדלות מאד גדולה, במחסור מאד מאד גדול. היא סיפרה לי שבקיץ היו מכינים ריבות וחמוצים לעונת החורף, לא היה עוד אוכל פרט ללחם ולאותם חמוצים וריבות.
בכיתה ה’ הוציאו אותה מבית הספר, שתעזור בפרנסת המשפחה. היא הלכה להיות שוליה של תופרת. לדעתי, היא הרגישה פספוס, שלא יכלה להמשיך וללמוד. עד סוף ימיה היה לה כבוד עצום לידע וללימודים, לאנשים מלומדים.
3. ציפי חזרה ללימודים בהמשך?
אף פעם היא לא השלימה את הלימודים בצורה פורמאלית. בשנים מאוחרות שלהם, היא וסבא שלי הלכו להמון הרצאות קראו ספרים. הם היו צמאי ידע. אני חושבת שכל החיים ליוותה אותה התחושה מה היא הייתה יכולה להיות, אם רק הייתה לומדת.
4. ציפי אמרה פעם מה רצתה להיות?
כן, אבל אני חושבת שגם החלום שלה היה “מציאותי” כי היא הייתה בן אדם מעשי מאוד. היא סיפרה לי שהחלום שלה הוא לעבוד בגינון. זו הייתה האהבה הגדולה שלה. הייתה לה את הגינה הפרטית שלה, על שטח של דונם, שהיא טיפחה בקנאות וגם בזקנתה תמיד דאגה שיקיפו אותה צמחים ופרחים. מאד הקפידה בעניין צמחייה, גם כשבאה להתארח אצל בני המשפחה האחרים, הייתה ישר ניגשת למלאכה..
5. הדקדוק הזה, אפיין אותה?
היא הייתה פרפקציוניסטית ברמות.. כנכדה לא ממש הרגשתי את זה אבל אני יודעת שהילדים שלה חוו את זה בצורה פחות טובה. אמא שלי מספרת שהיא פעם תיקנה לה שגיאות כתיב ביומן. פשוט הוציאה אותו מהמגירה, קראה אותו ותיקנה לה שגיאות כתיב..
בכלל היה פער רגשי. אמא שלי מתארת אותה מצד אחד כאמא מאד מסורה, תומכת, דואגת ומוכנה לעשות הכל למען המשפחה. היא תמיד שמה את עצמה במקום אחרון, בלי שום טיפת נהנתנות, טיפוח עצמי או עיסוק בעצמה, אבל מבחינה רגשית הייתה קצת מודחקת, אפילו קרה.
6. תארי איך התגלגלו חייה מאותה עיירה ברומניה?
כשהייתה בת 17 עלתה דרך תנועת הנוער עם אחיה הקטן. גרשו אותם לקפריסין, ושם חיו שנה, עד שקמה המדינה ובאו לארץ. היא הגיעה לגבעת ברנר ואח"כ הצטרפה לגרעין שהקים את 'משגב-עם’, שם הכירה את סבא שלי, ושם אמא שלי נולדה. כשהייתה בת 3, החליטו שלא מתאימים להם חיי הקיבוץ והם עברו לנהרייה, בלי כלום, ממש כלום והתחילו מאפס.
7. מה אפיין את החיים שלה?
סדר ושיטתיות, ותמיד לחיות רק לפי מה שיש לך. זה התבטא בכל תחומי החיים. למשל הפערים בין אמא שלי לאחים שלה, מאד גדולים, כי היה ברור שעד שלא חוסכים מספיק כסף בצד, ואפשר לעבור לבית עם עוד חדר, לא עושים עוד ילדים.
הם התחילו מכלום, והגיעו בשנות ה – 50 שלהם להיות אנשים מאד אמידים, וזה בעיקר בזכותה. היא הבינה מהר מאד שסבא שלי לא חזק בניהול כספים. הוא עבד והרוויח יפה, אבל היה בזבזן אהב ליהנות. הוא היה רומנטיקן, רצה לקנות לה מתנות. אותה זה כל הזמן הביך, והיה נראה לה בזבזני ונוראי..
8. במה היא עסקה?
בהתחלה היא עבדה במשק בית, ניקתה בתים, ואח"כ עבדה בשטראוס, ניהלה קו של גלידות. היא סיפרה לי שזה היה נורא מתסכל עבורה לעבוד שם. כל היום היא סביב הגלידות, והיא אפילו לא יכלה לקנות אותן לילדים שלה..
בהמשך, כשהתחילו להתבסס כלכלית עסקה בעיקר בהתנדבות, הכינה סנדוויצ'ים לחיילים, התנדבה בויצו, תפרה תחפושות לפורים לילדים, ותוך כדי עזרה לסבא שלי לנהל את העסק שלו.
אבל היא לא ממשה את עצמה, מבחינת הפוטנציאל שהיה לה והיה לה חשוב שאנחנו נלמד. בתור ילדה היא לימדה אותי לתפור ולסרוג, הייתה אמנית בתחום הזה.. אבל כשגדלתי, היה לה מאד חשוב שלא אתעסק עם זה יותר מידי. כל הזמן אמרה לי 'את ילדה חכמה, אל תתעסקי עם זה, לכי ללמוד. אלו דברים שאת יכולה לקנות’
למרות שלא מזמן זכיתי ממנה למחמאה לא צפויה בהקשר הזה. באתי לבקר אותה בבית חולים עם תיק שתפרתי. היא הייתה שם עם מסיכת החמצן, בקושי יכולה לדבר וביקשה ממני שאביא לה את התיק. היא לקחה אותו, הפכה, הסתכלה על התפרים, ואמרה לי 'יפה מאד’. התרגשתי מאוד לשמוע ממנה מחמאה, בטח על תפירה..
9. את מרגישה שלמרות ההחמצה של ההתפתחות דרך הידע, היא הגשימה את עצמה במקומות אחרים?
שאלתי אותה פעם אם הייתה רוצה לחיות בתקופה שבה הייתה יכולה להגשים את עצמה. היא אמרה שלמרות הכל, היא לא הייתה רוצה לחיות בתקופת זמן אחרת.
היא זכתה לחיות בתקופה של כל כך הרבה שינוים – להיות במקום הזה של לאכול חמוצים וריבות ולהגיע לחיות בשפע, מלחיות ללא חשמל ומים זורמים עד לחיים המודרניים של היום, להיוולד במדינה אחרת, ולהגיע לכאן ולהיות חלק מקום המדינה, לעזוב בגיל צעיר את ההורים, את הדת, למרוד, ולמצוא בעצמה את הדרך.. זה אפילו בדברים הקטנים שהיא סיפרה שהיא עוד כיבסה ביד עם פיילה והיום יש מכונות כביסה.
אבל יותר מהכל, לדעתי היא בכלל לא התעסקה עם הקטע של הגשמה עצמית. היא לא שמה את עצמה במקום כזה מרכזי, שמביא בכלל את האפשרות להתעסק עם זה.
10. היא משמשת מודל חיקוי עבורך?
היא לא מודל לחיקוי באופן מלא, כי אני כן חושבת שאדם צריך לשאוף להגשמה עצמית, אבל היא בהחלט מהווה השראה עבורי, תזכורת לכך שאדם לא צריך להתעסק רק בעצמו, אלא גם לדעת להסתכל סביבו, לראות את האחר.
**
אחרי שסיימנו את הראיון, לי הראתה לי מכתב שקיבלה מסבתה שבועיים לפני שנפטרה. בתוך המעטפה, היה צ'ק וכמה שורות קצרות על נייר מכתבים ורוד. אחרי הפתיח עם המילים החמות, כתבה לה: “אני החלטתי לממן לך את הלימודים, לכן הכסף הזה הוא רק ללימודים. באהבה סבתא ציפי”
ציפי רחמוט 1934-2012
ציפי היא אמא של רחלי, וסבתא של לי.
