שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 341, טלילה. שלוש לוויות והבנה גדולה אחת (*יש סוף טוב!)

כך נפגשנו: טלילה אומרת לי בתחילת השיחה, תראי קראתי ראיונות קודם, ואני לא יודעת אם יש לי מה להגיד.. אני די רגילה’ ואני כבר די רגילה לשמוע את ההקדמה מבשרת הטובות הזאת. אין רגילה. החיים לא מאפשרים לנו את הלוקסוס הזה. תקראו, אל תפחדו מענייני לוויות, רק טוב יצא מזה.

1. מתי החיים קראו אותך לסדר?

אצלי זה קרה בגיל 50, בדקתי איפה שמחת החיים שלי. מסביב ראיתי שלהרבה חברות בגיל שלי,  נגמרו הכוחות לחיים. זאת אומרת הן חיות, עושות מה שצריך, הולכות לעבודה, סיימו פחות או יותר לגדל את הילדים, אפילו נוסעות לחו"ל, אבל אין משהו שמח, אין חיוניות.

2. למה את חושבת שזה קורה בשלב הזה?

הרבה פעמים זו פשוט שחיקה. אני רואה שזה הקושי להתרומם מעבר ליום יום, מעבר לטיפול בבעל בילדים ובעבודה. זה לא משנה במה הן עוסקות, פקידה או מנהלת, חסר להן הכוח לעשות שינוי. כל מי שאני מכירה, שרצתה להחזיר לעצמה את שמחת החיים, עשתה שינוי דרמטי – החליפה מקצוע או גבר או בית, משהו מאד משמעותי.

זה קורה בסביבות גיל 40-50. לי למשל תמיד הייתה תחושה שאני אגיע לגיל 50 אני אקפוץ מאיזה צוק..

3. למה? זה קו האמצע, לא הסוף

(טלילה נאנחת.. את רוצה את כל הסיפור? בטח אני אומרת. שבו טוב)

אבא שלי נפטר בגיל 48, הלך לישון ולא קם. אני הייתי אז בת 16 וזה הכה בי, היינו מאד קשורים. זה היה בסיס לפחדים שלי לקראת גיל 50, הייתי לחוצה מה הולך לקרות. לקראת הגיל הזה, היה שבוע אחד בחיי עם סדרה של מקרים, ששחררו אותי מהפחד הזה ומשם התחלתי לחיות.

בחנוכה 2007 תלמיד שלי, בחור אוטיסט בן 19 שחגג באותו יום יומולדת, מתקשר אליי. עניתי, בדיוק נכנסו אליי אורחים, כולי שמחה ואז הוא מודיע לי שאבא שלו נפטר.

אבא שלו היה איש צעיר, בן 54. למחרת הייתי בלוויה שלו. היה יום מדהים של אמצע דצמבר, שמים נקיים והלוויה עצמה הייתה מרגשת במיוחד. לא הכרתי את האיש, חוץ מזה שהביא את הילד לשיעורים שלי, אבל שמעתי מסביב כמה הוא איש מדהים. עמדתי ובכיתי כמו ילדה קטנה. זה הזכיר לי מאד את הלוויה של אבא שלי, בתיאור האיש, במילים, אבל שם לא בכיתי, הייתי ‘חזקה’.

יצאתי משם בתחושה של 'וואו, ממש שידור חוזר’.

באותו שבוע נערכו עוד 3 לוויות. לאחרונה כבר לא הלכתי, הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת.

הלוויה השנייה הייתה של מישהי צעירה. לוויה מאד עיניינית, באו, קברו, הלכו. הלוויה השלישית, של איש מבוגר, אבא של חברה, נערכה בסוף אותו שבוע ובאותו יום ירד גשם זלעפות.

עמדנו שם קומץ אנשים, במקום אפור ומעורפל, בקושי ראינו אחד את השני. בתוך האנשים האלה ראיתי מישהי שנראתה לי מוכרת, אבל היה קשה ממש לזהות בתוך כל המעילים והגשם.

למחרת נסעתי לניחום אבלים. ברגע שאני נכנסת אני שומעת מישהו אומר 'או הנה טלי’. קוראים לי טלילה, רק אמא שלי וחברים מאד קרובים קוראים לי טלי, אז ככה שהופתעתי מאד לשמוע והסתובבתי.

זאת הייתה האישה שראיתי בלוויה, לא האמנתי שראיתי אותה.

4. זה נהיה מותח, בתי קברות, לוויות, מי זאת?

אבא שלי עלה בעליית הנוער עם חבורה של ילדים אחרים, שכולם נותרו יתומים. ההורים שלהם ניספו בשואה, אבל הם ניצלו כי הספיקו לעלות לארץ. החבורה הזאת הייתה להם כמשפחה, והכרתי אותם כאלה גם עבורי.

לא נפגשנו במשך שנים. נשארו בעיקר האלמנות, רוב הגברים נפטרו. רק אחד מהם נותר חי, וזה הבעל של האישה שישבה שם, שמסתבר שהיא דודה של חברה שלי.

כל כך התרגשנו לראות אחד את השני ואז הוא קם, אדם בן 70 פלוס, בתוך אותה שבעה, ובמשך 10 דקות התחיל לספר בשבחי אבא שלי. זאת הייתה תחושה לא מהעולם הזה. הוא כל כך התרגש..

5. מה זה עשה כל הרצף הסוריאליסטי / חיים- מוות, הזה?

יצאתי בהרגשה שאבא שלי בא לשחרר אותי. ממש. בתחילת השבוע זה היה איש צעיר שמת, ובסוף השבוע, מישהו בא לדבר עליו..בנוסף, אחרי שבוע אמא של הילד האוטיסט הביאה אותו לשיעור שלי. התעניינתי מה שלומם, והיא אמרה לי משפט קצר: 'אבי כל כך פירגן לנו את החיים, ואנחנו חיים’.

כתבתי לי את המשפט הזה ושמתי אותו מתחת לכרית.

אז הגיע ה 31 בדצמבר, יצאתי באותו ערב למסיבת סילווסטר, מה שבד"כ אני לא עושה.. רקדתי 5 שעות רצוץ, נערתי מתוכי את כל הפחדים, את כל העולם הישן ויצאתי לדרך חדשה.

טלילה קייזר, לאתר >

[ולמי שסקרן לגבי הסוף: אחרי 20 שנה כמורה, טלילה הפכה את המשחקים, והקלפים שהמציאה לאורך השנים לעסק. היום היא עובדת בעיקר בזה, עם בעלה לשעבר, בשיתוף פעולה בתקווה להפוך את זה לעסק גדול ומצליח]

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים