שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 342, דפנה. אורה הכפולה

כך נפגשנו: בימים האלו אני מקריאה לילדים שלי את ‘אורה הכפולה’, כל כך מקסים לראות איך הם מתרגשים מהרעיון הזה שיש שתי בנות, שבחיים לא נפגשו וכל כך דומות זו לזו. 'אמא זה יכול לקרות גם באמת?’

אחרי השיחה עם דפנה וטלילה (הראיון מאתמול), אני אומרת שכן, למרות שכאן קווי הדמיון הם פנימיים. את שתיהן ראיינתי באותו יום, אחת אחרי השנייה, ופשוט לא האמנתי שאני שומעת את אותו סנריו: שתיהן התחילו בחינוך, גמרו בקלפים ובדיוק באמצע החיים, הגיעה הבנה דרך ילדה אחת שיצאה מהבית, והורה מלווה אחד מהשמים. זה מסוג הדברים הלא מוסברים.

1. מתי החיים קראו אותך לסדר?

עד לפני כמה שנים, הייתי מרצה באוניברסיטה. עמדתי על במה (מה שמאד מנוגד לאופי שלי..) מול סטודנטים במשך 14 שנה, הייתי מרצה לשיטות מחקר.

2. עד כמה הסטטיסטיקה הייתה בתוך החיים שלך?

היום היא כבר לא, עשיתי שינוי לפני שנתיים. הייתי לקראת סוף הדוקטורט בסוציולוגיה, לקראת אמצע החיים. הבנתי שכבר הרבה זמן אני לא שמחה במה שאני עושה. אני קמה כל בוקר, מתיישבת מול המחשב, ולא טוב לי עם זה.. קלטתי שאני מכריחה את עצמי לעשות את זה.

מסביב כולם לחצו 'למה את לא מסיימת את זה’ 'זה קטן עליך’, וככל ששמעתי את זה יותר, ככה הרגשתי שאני מתרחקת מהעבודה ולא הייתי מסוגלת להמשיך.

3. במה בחרת?

זה לא היה יום אחד, אלא תהליך, שהוביל לעזיבה. קבלתי המון תגובות. חצי מהן היו מאלה שחושבים שאני טיפשה, שאני מוותרת בשלב הזה, אחרי כל ההשקעה במשך השנים בעולם האקדמי. חצי מהן היו מאלה שממש העריצו והחמיאו לאומץ שלי, על ההחלטה שאם אני לא רוצה ולא עושה וזהו. לא טוב לי ואני לא אעשה את זה כדי שיהיה לי תואר דוקטור לפני השם.

באותה תקופה, לפני שנתיים, התרחש משהו נוסף שהסעיר אותי:

הבת הגדולה שלי, בת 20, יצאה לשנת שרות. היציאה שלה מהבית, הייתה משברית עבורי. זה היה גם בשלב ההתלבטות המקצועית, והיה לי קשה מאד. נזכרתי בעזיבה שלי את הבית –

לפני שהתגייסתי לצבא, ביקשתי לשרת רחוק מהבית. זה היה מאד קשה לאמא שלי ואני זוכרת שביום הראשון שנסעתי, היא שאלה אותי בדמעות 'אבל למה רחוק מהבית?’. הסברתי לה אז שאני רוצה לעשות צבא כמו שצריך ואם אני אחזור כל יום הביתה, זה לא יקרה.

זמן קצר אחר כך, אמא שלי חלתה. זה עשה לי רע שהייתי רחוקה ממנה.

כמעט 3 שנים אחר כך, הודעתי שאני מתחתנת. בחתונה עוד דאגו לצלם אותה בוידאו, וזמן קצר אחר כך היא נפטרה. ביום הולדתי ה – 22.

כשהבת שלי יצאה לשנת שירות, זה החזיר אותי לשם והפחיד אותי.

4. בת כמה אמא שלך הייתה כשנפטרה?

בת 47

5. בת כמה את היית כשהבת שלך יצאה לשנת שרות?

הייתי בת 44, ואז גם מגיע המפנה, ביום הולדת 44, עם סיפור העגיל : 

בעלי שאל אותי מה אני רוצה מתנה ליום הולדת. אמרתי שהשנה לשם שינוי, אני יודעת בדיוק מה אני רוצה – ללכת לצורף שיעשה לי עגיל כמו שאבד לי. היו לי זוג עגילים של אמא שלי, ואחד מהם אבד. כמה שלא חיפשנו והפכנו את הבית, במשך זמן רב, לא מצאנו אותו.

באותו יום שהיינו אמורים ללכת לצורף, החלטתי שאני עושה עוד סיבוב אחד של חיפושים. חשבתי שאולי בכל זאת אמצא אותו. פתאום אני פותחת את המגירה במטבח, זו עם הקופסאות פלסטיק, והעגיל נמצא שם!

כולם בבית היו בשוק איך זה יכול להיות.. כי זו המגירה שנפתחת הכי הרבה פעמים ביום, אפילו העוזרת זכרה שנקינו אותה כמה שבועות לפני כן..

הייתי בהתרגשות גדולה, ואז אני פתאום שואלת את בעלי ואת הבת שלי מה התאריך, והם אומרים שזה ה 22 לנובמבר, שאלתי אם הם בטוחים והם אומרים שכן, ואני אומרת שזה התאריך שאמא שלי נפטרה בו, בדיוק לפני 22 שנה..'אתם מבינים שהיא אומרת לי פה משהו?’

6. מה הבנת באותו רגע?

באותה תקופה הייתי בתחושה ש"אבדה לי הדרך", עם ההתלבטות וחוסר הביטחון לגבי המשך דרכי המקצועית, השלב בחיים והחשש מהגיל הזה שבו אמי חלתה (ורק צריך לעבור אותו כבר..)  וכמובן, היציאה של בתי הבכורה מהבית – הכל התנקז ליום אחד שאני אומרת לאורן מה אני רוצה כמתנה, ומוצאת את מה שאבד, במקום לא צפוי ובעיתוי המדויק של 22 שנים אחרי מות אמי, שנפרדתי ממנה באופן לא צפוי בגיל 22 שלי –

בכל זה, המסר היה מבחינתי היה שאני רק צריכה להקשיב לעצמי, ואז כבר אמצא את מה שאני רוצה. גם אם משהו אבד (באופן מוחשי או סמלי) הרי שהוא לא אבוד.

היה ברור לי מאותו רגע שאמא שלי אתי, מלווה אותי ואף שזה עשוי להישמע קיטש – מבחינתי היא המלאך השומר שלי

 זה נתן לי הרבה כח ואת היכולת להבין שאני ממש יודעת מה אני רוצה, לאן ואיך אני ממשיכה הלאה. את המקום של החששות, הפחדים וחוסר הביטחון, מילאה היכולת לחוות רגעים מאד שמחים וממלאים, כאלו שנוגעים באושר!

7.  מה עשית עם ההבנה הזאת?

למחרת קבלתי טלפון מחברה 'בואי ניפגש, אני רוצה להציע לך משהו’. היא הציעה שנקים יחד עסק שנקרא 'יוצרות מדעתן’, ליצור קצת אחרת. פרשתי מדוקטורט והיום אנחנו עושות דברים יצירתיים, כל מיני קלפים ומשחקים, דברים שמשלבים גם את הידע שאספתי עד היום.

דפנה כספי דרור, לאתר >

[ ועוד אחד קטנצ'יק  – זוכרים את הסיפור של טל? איך היא הכירה את בעלה? אצל דפנה, זה היה אותו דבר, רק בכיתה ג’.. ראתה את אורן בהפסקה ובאה לאמא שלה והודיעה 'מצאתי את בעלי’..יש, יש כאלה סיפורים, הנה, זה אמיתי לגמרי]

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365   

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים