יום 346, שרון. ישחקו הילדים לפניי, ומצדדיי, מי העומד?
כך נפגשנו: יום שמש, כמעט לפני שנה, אני ואפרת בקפה, שיחת סיעור מוחות על קפה וקרואסון. אני מסבירה מה אני רוצה לעשות ואפרת מביאה לי את הנוסחה, מדייקת לי את המילים. ‘בינגו’ אני אומרת לה, 'אני הולכת לעשות את הפרויקט הזה!’ אני מכריזה ודקה אחר כך עוברת שם שרון, תרפיסטית במשחק, שבמקרה הייתה באותו קפה, באותו בוקר.
עכשיו שאני מבינה על מה אני ושרון דברנו כאן, הפתיח הזה נראה לי ברור יותר. זה כל מה שהיא אומרת, לנקות את החסימות מהקשב הפנימי שלנו ולדייק.
1. איך נראית חסימה של ההבנה אצל ילד?
זה קיים אצל מבוגרים כמובן, אבל אני רואה את זה בעיקר אצל ילדים, שקשה להביע תחושה או רגש באופן מדויק. נגיד יש ילד שמתפרץ, זורק אבנים, מרביץ או ילד שמתכנס, נמנע מחברים, לא מצביע בכיתה ולא ממש ברור למה. גם אם תשאלי אותו, הוא לא תמיד ידע להגיד בדיוק למה, לתת שם לתחושה, לרגש.
אנשי חינוך והורים בדרך כלל יבררו ברמה הקוגניטיבית, יחפשו איתו תשובה, יציעו פתרון ויקוו שזה יעבוד, ולאורך זמן זה לא עובד.
2. למה?
כי צריך להמשיך לרדת למטה, לעבור את המחסום ולהגיע לעומק. להבין מה מניע את זה. יש נתק בין הקוגניציה לרגש. ילד לא יכול להגיד 'אני מאוכזב שלא היה שיעור ספורט, ולכן התפרצתי על הילד שעבר לידי’..
3. מה את מציעה במקום זה?
צריך קצת להפסיק לשאול שאלות ולהיות ברמה החינוכית. כדאי להיות במקום המברר, בלי 'למה ואיך’ אלא יותר – יכול להיות שהרגשת.. כעס / בלבול / אכזבה, כי .. להציע לו ספקטרום של רגשות.
אם מישהו יבדוק בשיח נורמטיבי, עד כמה אנחנו אומרים שמות של רגשות, הוא ימצא מבחר דל ביותר, בד"כ כעסתי או התעצבנתי..
4. למה זה חשוב שהילד ידייק ממש את המינוח?
בצורה כזאת אפשר לחבר בין התנהגות לרגש. כשאתה מאוכזב אז לפעמים כואבת הבטן, וזה נורא מציק, אז אתה זורק אבנים או מרביץ או מסתגר ונעשה שקט, זה רצף
וזה כמובן גם מה שעוזר לנו כמבוגרים, להבין את עצמנו. זה אימון בגיל צעיר לדייק את עצמנו בתחושות. אנשים לא מבינים מה עובר עליהם. הם חושבים שהם סתם התעצבנו והתפרצו כי מישהו חתך אותם בכביש, אבל אם מסתכלים פנימה רואים שזה לא הסיפור. יש כל מיני דברים אחרים שהגעתי איתם לבוקר הזה
5. איפה את בתוך המקום הזה?
כילדה הייתי כל הזמן עסוקה ב'לעשות’. החלק של 'להיות’ לא היה ממש קיים. דבר רדף דבר, וככה כיוונו אותי, נראה לי שזה מה שהיה בתודעה. עד שהגעתי לנקודה שאמרתי 'לא יכול להיות שזה ככה’
6. מה ככה?
שאלו החיים, שיש רק מסלול של לקום בבוקר, אגדל את הילד, ירדים אותם בערב, אפלוט אנחת רווחה שהיום נגמר, אשב לראות 2 תוכניות, ארדם ובבוקר אתחיל שוב מחדש. זה לא הגיוני, ולא נתפס. התחלתי בעצמי תהליך של הסתכלות פנימה והחוצה ואמרתי 'רגע’.
בררתי מה הם התהליכים שלי ולמה אני מחויבת, מה מעצב אותי ובמקביל מה מעצב אותם, איך היום שלהם נראה, זה גם יום רודף יום באותה צורה? בחנתי את המעגליות הזאת וראיתי איפה אני יכולה להתפתח
7. למשל, במה?
דברים קטנים. החלטתי שאני עושה ספורט. שנים שלא עשיתי שום פעילות ספורטיבית, אבל ספורט זה דבר חשוב, וגם רציתי שהילד שלי יעשה. החלטתי שאני מתחילה לעשות. התחלתי אימונים, ואחרי חודש שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לעשות ספורט. הוא שאל אם זה כמו שאני עושה.. והתחיל לעשות. היום הוא גם נמצא במקום אחר מול ספורט.
שזה בכלל מניעה שהתבססה אצל שנינו מתוך אמירה. אני תמיד אמרתי שאני לא אוהבת להזיע, וברגע ששמעתי אותו אומר את זה, פשוט עמדו לי האוזניים.. הבנתי שהוא מדבר אותי, ובדקתי וראיתי שזה בכלל משפט של אמא שלי, שנשאר אצלי..
ברגע שעשיתי ברור במקום הזה מול עצמי של התחושות והרגשות באופן מדויק, אפשרתי לילדים שלי להיות במקום הזה יותר נקיים.
שרון קסטן-שפירא,