שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 347, איריס. תעתועים

כך נפגשנו: עכשיו עם התנועה הזאת של הסוף, והשאלות שלכם שמגיעות וקוראות לי להביא מסקנות מהדרך, אני שמה לב שאחד הדברים ששחררתי בפרויקט, זה את הרתיעה מלדבר על נושאים ‘אסורים’ 'קודרים’, כמו מוות, יתמות, שזה בכלל נושא שכמבוגרים אנחנו לא נותנים לו מספיק במה.

פעם, לפני שנה, אם הייתי אתם, הייתי מסיימת פה לקרוא את הפוסט.

אבל זה מגיע, ולא מעט. איך שלא סובבנו את השיחה, הגענו לדבר על מוות וחיים, שזה בניגוד גמור לבית של איריס, שמלא בצבעים שמחים ובעבודות העליזות שלה. ראיון בסיפורים קצרים.

איריס מתחילה:

אמא.

תהיתי על מה נדבר, מה אני אספר לך ? על יתמות בגיל צעיר, 18, הורות בגיל מאוחר? 

הייתה לי אמא יפיפייה, מוכשרת בטירוף. אני חושבת על זה, אם אמא שלי הייתה בחיים, האם הייתי אותו אדם כמו שאני היום? בהתחלה כשהיא מתה, הייתי מאד צינית, צינית נוראית.

אני זוכרת שהגעתי לבצלאל בשנת 89 שאלו אותי איך זה שיש לי אוטו.. אמרתי “כי אין לי אמא, אז יש לי אוטו”. הציניות שימשה הגנה, עטיפה, הייתי גם די במקרר באותה תקופה.. היו עליי עוד שכבות שהגנו.

מתי זה השתחרר?

בשנה ג’ התחלתי לעבור שינוי ולדאוג לעצמי. עשיתי כמה פרויקטים שקשורים אליה ושחררתי. בשנה ד’ באתי ואמרתי 'נעים מאד אני איריס’, אף אחד לא זיהה אותי. הגעתי אדם אחר לגמרי, רזה, הסתפרתי קצוץ, הורדתי ממני את כל הסימנים החיצונים שעוטפים. שם יצא הניצוץ שהוא חלק ממני היום. שם הגיעה הצבעוניות המטורפת שמלווה את העבודות שלי.

סבתא.

הייתה לי סבתא מדהימה, היה לנו קשר חזק. תמיד היא אמרה לי 'אני הכי אוהבת אותך מכל הנכדים’, מאד עזרה לי בלימודים, ובכלל. אח"כ הבנתי למה. הייתי דומה מאד לאחותה, שנספתה בשואה.

ילדתי את טליה בגיל מאוחר. את גיל 40 חגגתי שאני בחודש חמישי. יום לפני הלידה, ניתוח קיסרי, סבתא שלי הופיעה לי בחלום. זה היה קטע מטורף. היא אומרת לי “אל תדאגי אני לוקחת חופש ואחרי הלידה אני אבוא לעזור לך”, כמובן שרק אלוהים יודע מה היא עושה שם.. אבל באתי ללידה בתחושה שהכל יהיה בסדר, עם המון בטחון.

איך היא עזרה לך אחר כך?

בהתחלה כל לילה הייתי קוראת לה, שתבוא לשמור על טליה. מבחינתי היא הייתה השומר שלה.. אני זוכרת שהתקשרתי לספר לאחיות שלי 'סבתא הדסה באה לשמור על טליה’.

לפני שנה וחצי הגעתי להבנה למה אנחנו כל כך מחוברות, היא פשוט קיבלה אותי כמו שאני. בלי שום שיפוטיות, ואני תמיד הייתי אחרת.

אני, האחרת

אני שונה בבחירות שלי, יש לי הרבה דוגמאות, קטנות אבל משקפות, כולם למשל הלכו לצופים, אני ל'נוער לנוער’, כולם מבריזים לים, אני לשוק הפשפשים.. אני אחת כזו שמבטאת רגשות בלי לעשות חשבון. סקרנית, אוהבת הרפתקאות, לא מפספסת הזדמנויות.

למשל יום אחד כשגרתי בירושלים, הייתה לי טעות במספר עם איזה מישהו מעין כרם, וככה התחלנו לדבר. דברנו הרבה והחלטנו שאנחנו לא נפגשים, רק מדברים בטלפון וככה זה היה במשך תקופה.

נפגשתם בסוף?

לילה אחד שהייתי מבועסת, הודעתי לו שאני באה. אני זוכרת שסיפרתי את זה לאחותי, היא נבהלה, אמרה לי את לא נורמאלית, את לא יודעת את מי תפגשי .. יש בי רצון כזה לבדוק כל הזמן את הגבולות.

היום פחות. יכול להיות שיצאתי מותשת מהמאבק להביא את טליה, כל הטיפולים האלה, למרות שידעתי שהיא תגיע, לא היה לי ספק.

המורה מבצלאל.

הייתה מורה בבצלאל, מאד נערצת, שמאד אהבה את הסיכות שלי. כל פעם שהיו לי רגשי נחיתות שאני עושה סיכות (לא רק) הייתי נזכרת בה ומתעודדת.

לפני כמה חודשים התקשרו מחנות ששם הייתה קונה את הסיכות וסיפרו שהיא מאד חולה, והיא עשתה הזמנה גדולה של סיכות. היא הולכת להיפרד מהחיים, ורוצה לחלק לכל החברות שלה מתנת פרידה סיכה. שלי.

הייתי בשוק לרגע, לא ידעתי איך לקחת את זה, ואז פתאום זה עשה לי טוב..

כי מה הבנת?

שיש עוד דרכים להיפרד מהחיים. ברגע שאמא שמעה שהיא חולה, היא נכנסה לדכאון, ופה ראיתי שיש עוד דרכים..

בתוך זה הבנתי שאני שווה בסופו של דבר, שהסיכות שלי שוות אני כבר לא צריכה להתנצל שלמדתי בבצלאל ואני עושה רק סיכות.. חודש אחרי שהבאתי לה את הסיכות והיא נפטרה. אחר כך שמעתי ציטוט, שהיא אמרה שהיא הולכת עם סיכות, כדי שיסתכלו על הסיכה ולא על הפנים שלה..

 איריס אוליבר, לעמוד עבודות>

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים