תפריט
יום 349, שלי. המתנה מהצוענים: לרקוד את החיים
כך נפגשנו: הראיון ארוך, ושלי מרתקת, עזבו אתכם מהקדמות, הנה:
החיים שלי התחילו עם הריקוד. התחלתי לרקוד בגיל 20 והיום כשאני בת 36 אני יודעת שכל השנים שקדמו לזה, היו סוג של הישרדות, דיכאון, בלבול… עד הריקוד לא מצאתי טעם בחיים, לא מצאתי טעם לשתות קפה, ולא לעשות כביסה.. נסיבות החיים היו לא קלות, התבגרות לא רגילה, אפשר לומר שהייתי סוג של ילדת רחוב, ומי שלימד אותי לחיות את החיים, זה הריקוד.
מה משך אותך לשם בהתחלה?
היה לי רצון לנסות כל מיני דברים בחיים וזה היה אחד מהם. ערב אחד שהרגשתי ממש אבודה, ואחותי שאלה אותי מה יעשה לי טוב, אמרתי לרקוד ריקודי בטן. נרשמתי לבית ספר שהיה ליד ומשם התחלתי. היום אין קשר בין הריקוד שלי לריקוד בטן מסורתי, בכלל הייתה דרך מאד מפתיעה.
חשבתי שמה שאני אדע זה לרקוד, אבל זה הוביל אותי למחקר אישי ופנימי. הריקוד הפך להיות פילטר, דרכו אני חווה את מציאות החיים, מתפתחת, מגדילה מודעות, נוגעת באנשים, בעיקר נשים.
איזו דמות הכי השפיעה עליך במסע הזה?
ספגתי וקבלתי מהמון מורים בדרך, אבל חיפשתי את המאסטר. נסעתי לניו יורק ללמוד אצל מורה גדול במשך חודש. אחר כל נסעתי לאיסטנבול, רציתי ללמוד מהצוענים. עברתי לחיות בקהילה שלהם, למשך שנתיים.
גם שם לא מצאתי את ה-מורה. היו תקופות שזה יצר מצוקה. לפני שרקדתי, הייתי מקדישה תפילה ומבקשת שהמאסטר יגיע, והוא לא הגיע. זה היה כאב מאד גדול עבורי.
באיזה שהוא שלב הבנתי שזה לא קורה, לא בגלל שהיקום עושה לי דווקא, אלא כי גם דרך זה, מנסים לכוון אותי. הבנתי שאני צריכה למצוא את המורה בתוכי. פה הגיע מחקר עצמי שממנו עד היום אני שואבת ממנו את מירב הידע שלי. אני סוגרת את עצמי בסטודיו, לגמרי לבד, ובמשך שעות אני בחיפוש, בוחנת ומוצאת את מה שמגיע דרך הגוף.
איך היו נראים החיים בקהילה שם?
וואו, אני יכולה לדבר על זה שעות.. בגדול חייתי שם עם בן זוג שבא לחקור את מוסיקה טורקית דתית. הייתה לנו דירה קטנה באזור של הפחונים של הצוענים, שהפכה להיות תחנה לכל מיני צוענים מהקהילה, ואז ברגע מסוים, היו באים לבן זוגי אז, אנשי דת מוסלמים, האימאים. אז הייתי שמה כיסוי ראש ומגישה תה.. ובמשך הימים הופעתי שם בקברט של תיירים כדי למממן את השהייה שם.
החוויה הצוענית עדין חלק מהחיים שלך?
היום זה פחות מעסיק אותי. הרבה שנים הייתי מזוהה עם זה ויכולתי להמשיך עם זה. היה לזה ביקוש וזה עוד לפני שכל ‘האופנה’ הצוענית במוסיקה ובריקוד תפסה כאן. הזמינו אותי להמון הרצאות והרגשתי שאני ממחזרת וממעיטה בערך החוויה וצובעת את כל מי שאני עכשיו, בצבע אחד, וזה רק חלק ממה שעיצב אותי.
היום אני לא רוקדת את הריקוד הצועני, רק מידי פעם עם הילדים בבית, אם בעלי מנגן קצת את הקצב.. התהליך של השנתיים האחרונות מאז הלידות, הרבה יותר מעניין מבחינתי
מה קרה בשנתיים האלו?
יש לי ילדים קטנים ומה שמעניין אותי זה להצליח להיות אישה יוצרת עם ילדים קטנים בבית. על זה הרבה יותר מעניין אותי לתת הרצאות, לרקוד את זה. אני אמא מכילה, בנתינה, הרבה מילים יפות, אבל ביצירה אני מאד אגוצנטרית. אסור שיפריע לי, אני מרוכזת כל כולי בעצמי.
מה האמהות הצועניות עשו במקום הזה?
שם אין להם בכלל הפרדה בין האומנות לחיים. הם אפילו לא קוראים לזה אומנות, לרקוד זה לנשום, לתופף זה לחיות. אין הבדל בין זה, לבין לערבב את הטחינה שתהיה ארוחה.
זה צורך כמו כל הצרכים, והם עושים את זה עם הילדים ובלי הילדים, עם נעלים בשלג, או בלי נעלים, עם כסף ובלי כסף, זה לא תלוי חומר או מציאות. זה לא כמו פה שמתכננים ללכת לרקוד במועדון, שרוקדים עם הילדים במסיבת חנוכה בגן, תלוי מצב כלכלי ומצב רוח.
לקחת לחיים שלך משהו מההתייחסות הזאת?
בפגישה השלישית שלי עם בעלי, רפאל, לפני שהוא הכיר את כל הרזומה שלי, ואחרי שכבר עברתי כמה תחנות משמעותיות באירופה ובכלל בעולם, הוא שם סרט תיעודי על צוענים. סרט כמעט בלי מילים, יותר מוזיקה וריקודים, על המסלול שלהם מהודו ועד שהגיעו למזרח התיכון.
פתאום, שמתי לב, שאני כבר לא מסתכלת על הריקוד ואומרת 'וואו אני רוצה לדעת את התנועה הזאת, לרקוד ככה’ אלא המבט שלי מתמגנט לילדים על הכרכרה, ומה שיש לי בלב, זה שאני רוצה ילדים, והתחלתי לבכות.
הבנתי שבכל השנים שעשיתי קריירה, התנתקתי מהמקום הבסיסי והשורשי הזה, שרוצה להיות אמא. הרחקתי מערכות יחסים שיכלו להיות רציניות, והייתי שקועה בעבודה.
הרגשתי שיכלתי לקבל את המסר הזה מהצוענים ופספסתי אותו, להבין שהריקוד הוא פועל יוצא של החיים, ולא הדבר שלמענו מקדישים את החיים.
ואיך את רואה את זה היום, כשאת אמא ל – 2 קטנים?
תוך שנה היו לי שני ילדים.. זה היה מאד אינטנסיבי והייתי צריכה לקבל החלטה, או שמישהו אחר מגדל את הילדים או שאני עוזבת את הסטודיו.
לילה שלם שתיתי ובכיתי את המקום הזה. רפאל למחרת פירק את הסטודיו, אני לא הייתי מסוגלת. זה מקום שבניתי טייחתי, שמתי מראות וריצפה, במו ידיי. היה לי כאב גדול, כי עם כל ההבנה שהילדים זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי, הפכתי להיות מאישה יוצרת לאשת תחזוקה, כביסות, אוכל, וחיתולים..
רק השנה חזרתי ליצור שוב בחלקיות, אבל עם הלגיטימציה הזאת לרקוד את החיים באותנטיות. זה גם מה שאני מעבירה לבנות בסטודיו. אצלי לא עומדים בשורות מול מראה, אלא את רוקדת מתוך מי שאת, עושה את החיפוש ומוציאה החוצה. את המקום הזה, אני הולכת לרקוד בהופעה החדשה שלי שתעלה באביב.
שלי אללוף
(חלק מההופעה, השבוע בפסטיבל אישה)
