שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 350, שרית. לא מדברים עם זרים !

כך נפגשנו: לפני שבוע לקחתי את הבת שלי לחברה בשכונה ליד. ‘תגידי’, אני שואלת את האמא 'שמעת על הפדופיל שגר באזור וסיפרו עליו בחדשות?’

'איזה מהם, זה שמקבל זריקות כל 3 חודשים, או זה שהמועצה מעסיקה כגנן בגני הילדים באזור?’  די קפאתי, ואז הוסיפה 'כן הוא גר פה, בבניינים ממול.. תראי אי אפשר לעצור אותו, הוא כבר ישב בכלא..’

זה כבר לא סיפורים מכלבוטק, או מהכתבה הנוראית ההיא על החבורה בירושלים, זה ממש לא רחוק מהבית. תחושה של חוסר אונים, שזה קרוב כל כך, וכל ההתייחסות עוד יותר אחרת כשיש לך ילדים.

לשרית היו 3 מפגשים עם הפחד הזה:

מפגש ראשון: הפדופיל

זה קרה כשהייתי בבית ספר יסודי. תקופה שמאד הזהירו אותנו  לא לדבר עם זרים. בדיוק הארץ סערה מהרצח של נאוה אלימלך ואורן ירדן.  שישי בערב, אחותי התאומה ואני הולכות ברחוב, אבא שלי בבית הכנסת, ופתאום עוצר לידנו רכב, רנו לבנה.

בפנים יושב גבר ושואל אם אנחנו רוצות לעשות איתו טיול, שכדאי לנו להכנס לרכב  ויהיה לנו כיף. הוא אמר שיש לו בובה ושנשחק בה ואז הרים מגבת שהיתה מונחת עליו  והראה לנו את איבר מינו. באותו הרגע תפסנו את הרגלים ורצנו הביתה.

לא סיפרנו כלום להורים, אפילו לא דברנו על זה בינינו מאז. כל כך הדחקנו את זה. זה לא כמו היום ששומעים יותר, וגם יש פתיחות עם ההורים.

לעיתים אני נזכרת וחושבת מה היה קורה אם היינו נכנסות לרכב.. החיים שלנו היו משתנים לחלוטין, אולי לא היינו פה היום. זה הפחיד מאד בעיקר בגלל הסיפורים שהיו באותה תקופה, זה אחרת פתאום לפגוש מישהו כזה בעצמך.

מפגש שני: החשמלאי

הייתי בת 20. רציתי לעשות בבית קו טלפון לחדר שלי. קראתי לחשמלאי, איש שאנחנו מכירים שנים, וסומכים עליו, איש גדול. הוא נכנס אליי לחדר, אני זוכרת ששמעתי את יהודה פוליקר, ועד היום אני מצטמררת שאני שומעת את הדיסק הזה.. כי אז, כשהדלת חצי פתוחה ואמא שלי בסלון, הוא בא ומחבק אותי, מנשק אותי, מנסה לגעת בי..

אני מנסה להתנגד, אבל מרגישה שאין לי כח. אני דוחפת אותו ואני לא מצליחה להזיז. זו הייתה האכזבה שלי מעצמי. בגיל 20 את מרגישה בשיא הכח, גם עסקתי בספורט ופתאום את מרגישה אפס.

הוא נצמד אליי עוד ומנשק ואני דוחפת אותו. פתאום אני שומעת את אמא שלי אומרת 'שרית אני הולכת’ ובשבריר שנייה יש לי התלבטות אם לצעוק או לנסות לשכנע אותו שלא כדאי לו.

אני עם התמימות שלי מאמינה שאצליח, בתוך תוכי אני חולמת שזה בכלל לא קורה, ואז אני אומרת לאמא שלי 'ביי’, במקום לצעוק, אמרתי 'ביי’.

איך את מסבירה את זה?

אולי סמכתי על עצמי, אני לא באמת מבינה את זה, וגם לא רציתי להפחיד אותה. עד היום היא לא יודעת מזה.

מה אמרת לו?

אני מנסה לשכנע אותו שחבל, שאני אבוא למשפחה שלו ואספר להם, דוחפת אותו בכל הכח והוא אומר לי שהוא יודע שאני לא אעשה את זה, שאני לא אספר.

אמרתי לו שחבל, ושהוא התחיל לעשות עבודה טובה, והוא ענה לי שהוא מתכוון גם לסיים בעבודה טובה.

הוא ממשיך וממשיך ואז הפסיק. אולי הוא ראה שאין שיתוף פעולה, אולי שראה ממש התנגדות, נרתע.. והוא אסף את הדברים והלך.

אני זוכרת שאני בדרך לדלת, עוד מתלבטת אם לשלם לו את ה – 30 ₪. הלכתי אחריו ושילמתי לו כשאני מרגישה מטומטמת, אבל רציתי לשלם רק כדי לשים את זה מאחורי.

מה עשית עם הרגשות שעלו בך?

הייתי בשוק. לא הבנתי איך זה אדם שאתה מכיר, וכולם קונים אצלו, והוא מכיר את המשפחה – עושה דבר כזה. זה גרם לי לאבדן אמון פנימי. מבחוץ לא הרגישו כלום, אבל אני רציתי ללכת ולספר. לא למשטרה, אלא לאשתו. דווקא בגלל שהוא אמר שאני לא אספר, רציתי ללכת אליה.

יום אחד נכנסתי לחנות שלו, וכולם היו שם, הילדים שלו, אשתו, הוא, הקליינטים.. לא ידעתי איך לעשות את זה במצב הזה, עשיתי את עצמי מתעניינת במשהו והלכתי.

כמה חודשים אחר כך, אמא שלי סיפרה לי שהוא מת. התקף לב בגיל צעיר. חייכתי חיוך גדול. היא לא הבינה מה קרה, הרגע סיפרה על אדם שמת. לקחתי את הרכב ונסעתי לראות את מודעות האבל, לוודא שזה אמיתי. מאותו רגע, הרגשתי הקלה משמעותית.

לא סיפרת על זה?

רק לחברה מאד טובה, ולאחותי. פעם קבליסט נחשב, אמר לי שיש עלי שמירה מסבא שלי ז"ל שהיה רב. ויש את הסיפור האחרון מהכנרת שעוד יותר המחיש לי את זה.

מפגש שלישי: חוף גולן

באחת הרגילות בצבא, נסעתי לטייל עם כמה חברות לחוף גולן, שם ישנו בשקי שינה. אני חטפתי וירוס וכשכולם יצאו בערב, נשארתי על החוף.

שכבתי שם חולה, לא יכלתי לזוז, נראיתי מסטולית לגמרי והייתי לבד. מתוך החושך מגיעה משאית, יורדים ממנה שני גברים ומסתכלים עליי. ניסו להבין מי אני ומה אני זרוקה שם ככה, בררו אם אני נרקומנית או זונה. בקושי יכלתי לענות. שמעתי אותם  מתלבטים מה לעשות איתי. בראש עברו לי סרטים וכבר הייתי מוכנה שיקרה משהו,  ושילכו שאיכשהו הצלחתי להסביר שאני מחכה לחברים שלי, הם עלו למשאית והלכו.

היום

היום אני לא הולכת עם תחושה של פחד כלפיי, אני מפחדת על הבנות שלי. אני רוצה לשמור עליהן, כי אני נתקלתי בזה, ויודעת שזה יכול היה להיגמר אחרת. כל אחד מהסיפורים האלה יכול היה להיגמר אחרת.

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

 

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים