תפריט
כך נפגשנו: הרבה פעמים מתפרסמים בעיתון כל מיני נתונים סטטיסטיים לגבי התלמידים בישראל, מדברים על ‘הדור הזה’ בערך מאז שאני זוכרת את עצמי, ומה שעולה זה בעיקר חוסר שביעות רצון כללית.. פייר קצת מעייף, אבל,
מסתבר שזה נכון..!
זאת אומרת לא בכל מקום, אני יודעת שיש גם הרבה טוב, ויש נוער משובח, אבל כן, גם זה נכון. הנה שיחה עם רוית, מורה בתיכון, עדות ממקור ראשון.
1. עם מה חשוב לך שהתלמידים שלך יצאו?
מאד חשוב לי שהם יסתכלו על העולם בצורה ביקורתית יותר, שתמיד ישאלו 'למה’ ולא יקבלו את מה שהם רואים בטלוויזיה בחדשות, בפוליטיקה, כמובן מאליו. אני מרגישה שאני יכולה לתקן, ושזו נקודה שאני יכולה להביא להם משהו חשוב, למרות שזה לפעמים מאד כבד ומעייף, והרבה פעמים זה גורם לי לרצות להתעסק בצד היותר קליל של החיים
2. למה זה כבד?
אני אוהבת ללמד, זה מאתגר ומעניין אבל אני עובדת עם אוכלוסיה שיכולה להיות מאד בעייתית. לא פעם המציאות טופחת לך בפנים, וזה לא נעים לראות את זה. את רואה את הדור הבא שגדל כאן, ואת לא יכולה להימנע מההשוואה בין איך שאנחנו התחנכנו אליהם.
3. איזה הבדל בולט במיוחד?
יש הרבה, הם שונים. הם לא יוצאים החוצה, לא יודעים מה זה טיולים בטבע. גם אם אפשר לראות את התמימות שנותרה בדברים מסוימים, אבל לגבי מערכות יחסים היא איננה, הם יודעים הכל.
הם לגמרי מכורים לטכנולוגיה. הם מספרים שהם יושבים 5 שעות, 6 שעות מול הטלוויזיה והמחשב.. אבל הם לא מבינים בהרבה מאד דברים. הם לא רואים חדשות, אקטואליה לא מעניינת אותם, והם גם לא מבינים למה אני מורה.. יש לי תלמיד שבראש השנה איחל לי “המורה שנה טובה והלוואי הלוואי, שתמצאי עבודה יותר טובה בשנה הבאה..”
4. בהחלט מעודד.. יש דעות שלהם שמפתיעות אותך?
יש שיחות מאד מעניינות איתם. אנחנו עוברים על העיתון ואני שומעת אותם מתבטאים בנושאים שונים, אבל הדעות שלהם לא מפתיעות, אלא יותר מדאיגות… הם גזעניים. מאד. הם חולי כסף. אם תגידי להם, 'אני נותנת לך סכום כסף, תעזוב את הארץ?’ הם עוזבים. אין שום קשר רגשי למקום הזה. אותנו חנכו על אהבת הארץ, פה אני מרגישה ניתוק.
5. את מדברת על תופעה או על מקרה נקודתי?
זה לא אחד ולא שתיים, זה באמת חמור. הרבה פעמים אני חוזרת הביתה בסוג של דיכאון מזה, שפשוט לא מעניין אותם מה שקורה פה.
יום אחד באו אלינו לכיתה אנשים שדברו איתם על הצבא. הם בקושי הקשיבו. אף אחד לא רוצה להתגייס לקרבי. את יודעת מה, מילא קרבי, לא חייבים, אבל אף אחד כמעט לא רוצה להתגייס.. אין שום רצון או הבנה, למה אני צריך לתת? הם אומרים, אני אלך ללמוד ואעשה כסף בזמן הזה.
6. מה את מביאה מול הגישה הזאת שלהם?
אני מדברת איתם הרבה על מה המשמעות של חיבור למקום הזה, לארץ הזאת, לאנשים סביבך, איך אתה בונה חברה וגם על חינוך, אני שואלת אותם איזה מורים הם היו רוצים לילדים שלהם.
7. את מרגישה שהם מקשיבים? שאת מצליחה להשפיע?
יש ימים שאני מרגישה שכלום לא נכנס, אבל בעלי אמר לי פעם שגם אם זה נכנס ל- 5 ילדים, מתוך 25 זה כבר הרבה, וזה נכון, אני רואה את זה.
יש רגע שאת רואה שהם מקשיבים, שהגלגלים עובדים וזה מעודד. הרבה פעמים הם יכולים לומר לי 'אני יותר לא רואה האח הגדול’. לא שאכפת לי אם הם יראו או לא, אלא הם אומרים את זה ממקום שהם קולטים מי עושה את הכסף הגדול, איך אנחנו מתמכרים ולמה, מבינים את המשמעות של הסטריאוטיפים, לא חושבים שזו המציאות, אלו שינויים שאני רואה בחשיבה ומרגשים אותי, ויש כמובן עוד דברים.
שנה שעברה למשל הם חגגו לי יום הולדת בכיתה, אמנם כמעט שרפו את בית הספר עם הזיקוקים ונעלו את הכיתה.. אבל היה מרגש לראות את כל מה שהכינו, בכלל עם זה, המפגש איתם מעניין, כל יום נראה אחרת. זה לא אפור כמו שזה נראה מבחוץ.
8. אם לא היית מורה מה היית עושה?
בטח הייתי עובדת בצד הצבעוני והקליל של החיים, אופנה ועיצוב, כעיתונאית, או קניינית אופנה, משהו בתחום הזה, שני מאד אוהבת ויכולה להתעסק איתו שעות.. אבל איכשהו תמיד בכל הבחירות המקצועיות שלי בחיים, אני מגיעה לחינוך, זה כנראה משהו מתוכי.
