יום 357, ענת. ‘אמא, תעצרי את הרכבת’
כך נפגשנו: את ענת אני מכירה מהגן של הבת שלי. אני אמא מאד קונקרטית, אוספת את הילדים והולכת, ולא מכירה יותר מידי מסביב, אבל את ענת אי אפשר היה לפספס.. בכל מסיבה בגן, ענת היא האמא שמארגנת, שמופיעה, שאוספת את הכסף מכולם.. (תפקיד כפוי טובה..) אפילו הצליחה לגרום לי לרקוד מחופשת לרבי בהופעת סיום בגן.. וזה לא דבר שהייתי חולמת שיכול להיות.
אפשר לחשוב שיש לה זמן מיותר, אבל לענת תפקיד ניהולי בחברה תובענית. בשעות שאני מקריאה סיפור (באופן תאורטי) היא לפעמים יוצאת מהעבודה. או יותר נכון הייתה יוצאת מהעבודה..
השיחה הזאת מוכרת, הייתה פה בעבר, אבל היא בועטת לי כל-כך חזק במציאות היום, עם כל ההכנות לסוף המסע הזה, הלקוחות החדשים, הרעיונות, וה מ ש פ ח ה, זה הדבר הכי מדויק שיש לי לדבר עליו עכשיו. בעיקר הבוקר, כשמהשעה 4 אני מראיינת. בחלום.
1. אז איך את עושה את זה?
הרבה פעמים אני מרגישה שיש דיסוננס שאני מנסה לרצות את כל העולמות, בעיקר בבלאנס בין הבית לעבודה. בין האמונה של איך אני חושבת שצריכה להתנהל משפחה מול הצורך הגדול שלי להצליח, הרעב הזה להתפתח עוד בקריירה, שני רצונות שכל הזמן מתנגשים, בעיקר בגלל הרצון שלי להיות פרפקט בכל דבר, אבל היום נדמה לי שאני סוף סוף מצליחה, אני לא באמת בטוחה..
2. למה? איזה אישור את צריכה לזה?
כי זה כל פעם לבדוק מחדש שזה עובד. הרצון הזה לאסוף את הילדים בארבע מהגן והבי"ס, ולהיות איתם בכיף, מבלי שאני טרודה מכל המיילים שבאים הולכים, ומצד שני הייתי מצליחה להרגיש את הקריירה ממקום ממצה, וחווה את זה עד הסוף, אז זה היה מושלם, אבל אין דבר כזה מושלם..
3. על מה יושב אצלך הרצון להצליח?
יש לי דמות מאד חזקה, אבא שלי, שמשם הכל מגיע, אין ספק. אני רואה אותו כמודל, הוא הדוגמה מהבית. הבן אדם עשה דרך מדהימה בקריירה שלו, אבל, הוא וורקוהוליק.. ושם אני לא מוכנה להיות. זה כל הזמן המלחמה שלי עם עצמי
4. אמא שלך נתנה איזון בעניין הזה?
גם אמא שלי תמיד הראתה לי עד כמה הקריירה מאד חשובה, והיא עצמה מהווה דוגמא של להיות בטופ מבחינת הקריירה. מהמקום הזה אני שואלת את עצמי, מה אני הולכת להעביר הלאה, בבית שלי..
אני חושבת שבבית שלי הסיפור אחר. יש את בעלי אייל, שנותן איזון מאד גדול. הוא נותן בית, אדמה, מאד מחובר למה שהוא רוצה והולך עם האמת שלו עד הסוף. אצלי, מאד חשוב לי לרצות את עצמי קודם כל, ואז את אבא ואמא ואין ספק שזה מגיע מהם.
5. יש מצב קיצוני שאת אומרת, או קי, לפה אני לא מוכנה להגיע יותר?
היום כבר לא, אבל היו ימים שהייתי מתעוררת ב- 5 בבוקר, אחרי שאני לא ישנה בלילה והעבודה נכנסה לי לחלומות, או רגעים שאני יוצאת מהמשרד ב – 21.00 בערב, כי אני צריכה לסדר ולהספיק לנקות את השולחן בזמן.
היום אני יכולה להגיד לאדם שמולי, שזה לא יהיה מחר, זה יהיה מחרתיים. מעבר להצליח לומר לו את זה, זה להצליח להביא את עצמי למקום, שזה באמת בסדר, שהעולם לא הולך להתפרק עכשיו בגלל שאני לא מספיקה. עכשיו שאני מדברת איתך, אני פתאום מבינה עד כמה באמת עשיתי דרך בנקודה הזאת…
6. היו איתותים בדרך, שהרגשת שאת מפספסת? שאם לא תעצרי עכשיו, זו תהיה נקודת אל-חזור?
זה היה מאד ברור. זה הגיע למקום שאלו לא איתותים, אלא שהכתובת על הקיר. זה צעק מהבית. כתבו לי עם ספריי גדול: 'אמא, תעצרי את הרכבת’. משפטים מאד ברורים, הבת שלי אמרה ’ אמא תסגרי את המחשב’, אייל אמר שהוא כבר לא מכיר אותי, והיו את הדברים שאני ראיתי בעצמי. פתאום אני קולטת שיוצאים ממני דברים, שהם לא אני, שזה לא מתאים. חוסר חיבור לעצמי.
העניין הוא לדעת להקשיב. הייתה תקופה שזה היה, ולא באמת הקשבתי, לא באמת עצרתי, עד שהבנתי שהצרכים שלי והמהות האמיתית שלי היא משהו אחר. זה מאד לא נעים להודות בזה, אבל זה מה שהיה.
היום ישבתי עם מישהי בעבודה ואמרתי לה שאני צריכה לסיים כי אני לוקחת את הילדים מהגן. היא אמרה לי 'טוב, את יכולה להרשות לעצמך ללכת’
מה זאת אני יכולה? אמרתי לה שגם היא יכולה. זה הכל עניין של החלטה, רגע של קביעה שכמובן מגיע בתוך דרך ארוכה.
7. יש משהו שהפתיע אותך בהחלטה הזאת?
שיישום ההחלטה, בא באופן טבעי. זה לא מוציא אנרגיה או קושי. ברגע שאני רוצה את זה, זה קורה באופן הכי אמיתי, בלי מאמץ. זה תהליך. כמו שאני מוציאה את עצמי מלהיות נוכחת בבית, ככה אני מחזירה את עצמי להיות נוכחת בחזרה.
8. אז הנה שאלת המיליון דולר, אם יש לך מיליון דולר, מה היית עושה אחרת או משנה?
זאת שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה בשנה האחרונה. אני מחפשת משהו שיהיה בו אלמנט של הצלחה וכסף, וישאיר חותם עם משמעות גדולה לאנשים. היום אני עובדת בתחום הבריאות, בחברת תרופות, וכל הזמן חושבת על החלק שלי בפאזל שיכול להשפיע בצורה משמעותית.
אני יודעת שמה שאני לא אעשה, זה יהיה בשילוב עם המשפחה שלי, זה חלק בלתי נפרד ממני. במחשבה שנייה, אם יהיה לי את הכסף הזה, אני בטח אצא קודם לאיזו חופשה ארוכה ואז בטח אחשוב על משהו..
ענת עמית