שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 358, ריקי, העור בו אני חיה

כך נפגשנו: קשה להילחם במציאות שלנו פה, לפעמים זה נראה כמו קרב אבוד, עוד חוסר צדק, ועוד עוולה, ועוד אכזריות. הרבה יותר נוח ‘לעצום אזניים’ ולדאוג שבמטר על מטר שלנו, יהיה לנו נוח.

אבל יש לא מעט אנשים שלא מוותרים, וכל אחד עושה בקטנה, אחד מביא שמיכות, אחר מביא אוכל וריקי מביאה מילים. מי שעוקב אחרי ריקי ברשת, יכול לראות, איך ברגע שהיא פוגשת כאב של אחרים, אטימות של המערכת, היא מתגייסת ברגע ונלחמת דרך המילים שלה.

אולי לא תמיד זה משנה מציאות, אבל זה בהחלט יכול לנער אותנו מהכורסא ולהכניס לנו יותר מודעות. בתחילת השיחה אני משתפת את ריקי בתחושות האלה לגבי העשייה שלה.

1. ריקי:

יש לי תחושה שזה לא מספיק. אני  רואה פעילות שבאמת מקדישות את חייהן לדבר, אולי אפילו בצורה מוגזמת. כמעט כל יום הן יוצאות לכל מיני מקומות ועושות. הייתי רוצה לעשות יותר, אבל כאמא לשני ילדים שזקוקים לי, וכאישה עובדת, אני מוגבלת. זה הרבה פעמים נורא מציק לי ואני יודעת שאם לא הייתי זקוקה לפרנסה, הייתי עושה פי מאה יותר.

היה משהו שמאד רציתי לעשות עכשיו, להתנדב פעם בשבוע – לבוא לבי"ס להקריא סיפורים ולשחק עם הילדים במסגרת של ויצ"ו, ואז פתאום יש בעיות עם אמא שלי, אני צריכה לעזור לה, וזה לא מאפשר לי להתחייב.

2. נראה שאת חווה את המקום של הכאב והחוסר צדק, בצורה מאד טוטאלית, עד כמה זה משפיע עליך ביום יום?

זה משפיע עליי זה ממש. זה גורם לי לעצב ולקושי לתפקד בצורה עניינית, אבל אני מאמינה שזה חלק מהחיים. אני לא מאמינה שאנחנו רובוטים שאמורים רק לעבוד ולתפקד למעננו. אני מאמינה שאנחנו אמורים להתערער מזה, שבסביבה שלנו יש אנשים שסובלים מעוולות איומות, שיש אנשים שחייהם הם גהינום ושיש ילדים סובלים.

וכן, אני חיה ברמות חריפות מקרים כמו של הילדה רוז, כמו של הילדים של לילך וכמו עוד ילדים, אני חושבת על זה הרבה. אין לי הרבה עור, אני אדם בלי הרבה עור, וזה בהחלט משפיע עליי.

3. אני לא אומרת שצריך להתעלם, אבל אולי היה נכון לצמצמם קצת, אולי זה לא משרת את החיים שלך?

אין לי ברירה. אני לא יכולה לאטום את עצמי. אני באמת חושבת שתכלית הקיום שלנו הוא שיהיה אכפת לך גם מאחרים, שאתה לא תשב בשקט כשקוראים דברים נוראים.

4. מה בחיים שלך פיתח את הרגישות הזו אצלך?

הייתה לי ילדות מאד בעייתית. גדלתי במשפחה שבשלב מסוים לא תפקדה, כי אמא שלי חלתה במחלת נפש. גם לפני שהיא חלתה, ראיתי המון חוסר צדק סביבי, במושב בו גדלנו, בדרך שהתייחסו אליה, בדרך שהתייחסו לאבא שלי.

בתחושה שלי, אבא שלי היה איש שנעשק, (מה שהוכח אחר כך), ואמא שלי אישה שברירית, שאנשים רעים מזהים את זה, מתנכלים לה ופוגעים בה. עליי לא כל-כך הגנו. זה נראה לי המוקד של הדבר.

זה גם במשהו אופי שלי שדורש צדק, ולא רק בגלל אותו סבל, אבל אני במקום אחר היום.

5. איך היום את רואה את הדברים?

אני כבר לא הילדה שלא מגנים עליה, היום אני צריכה להגן על הילדים שלי. אני צריכה לדאוג להתפתחות טובה שלהם.

הרבה פעמים הייתה לי אשליה שאני יכולה להרחיק מהם את אותו סבל אנושי, שיש לו הרבה צורות וגוונים. אתה לא חייב להיוולד למשפחה עם אמא חולת נפש כדי שתכיר בו. אתה יכול לגור גם בדירה שכורה בצפון תל אביב..

כמובן שהמציאות טפחה על פניי, אבל כשהם פוגשים באותו סבל, אני לפחות משתדלת, להגיש להם הכי הרבה עזרה שאני יכולה. הבן שלי לא מסוגל לראות דברים רעים שקוראים לאנשים, הוא ממש בוכה מזה.

6. זה מלחיץ אותך?

לא מלחיץ, אני מנסה לתת לו כלים שיוכל לשמור על עצמו. אני חושבת שאנחנו, ההורים, עושים את זה, זו עבודה, אבל אנחנו עושים את זה.

אני אוהבת את הרגישות שלו. אני לא מנסה להפוך אותו ל'גבר גבר’, בחיים לא, זה לא יקרה אצלי.  אני כן רוצה שיבוא לחיים המבוגרים פחות חשוף ממני.

אני באתי נטולת עור לגמרי, לקח לי שנים לפתח אותו. זה היה מאד קשה כאישה צעירה, ועוד בתל אביב, להיות בלי החוסן, ההגנה, הקליפה הזאת. קליפה זה דבר חיוני, היא לא חייבת לאטום אותך, היא יכולה לשמור עליך.

7. עור

כן עור, זו מילה מאד נוכחת בחיים שלי.

ריקי כהן. תוכלו לקרוא את ריקי גם ב- Saloona > 

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים