תפריט
יום 360, איולי. אדם אכן צובר זיכרונות
כך נפגשנו: הייתי אדם מאד סנטימנטלי. אם נתתם לי פתק באמצע השיעור בכיתה ד’, סיכוי סביר שיכלתם למצוא אותו אצלי גם 10 שנים אחרי, עד השוד.
מצאתי את עצמי במדינה זרה, אחרי שכל רכושי נשדד, הכל כולל הכל, ושם זה נגמר.
בחור גרמני אחד, שהיה לידי וגם נשדד, ראה אותי מדוכדכת (מילה אלגנטית לסיטואציה), נתן בי מבט ואמר ‘התמונות הן בראש, הם הזיכרונות שלך ואותם לא לקחו לך’. מיותר לציין שכל ה'הפי הפי’ הזה לא עבד עליי באותו רגע, אבל למשך שנים, המשפט הזה הולך איתי ומכוון אותי בדרך.
לאיולי, הסיפור עצמתי פי מאתיים. נשרף לה הבית. במקרה הייתי בשריפה הזאת, הבית שלי בצד השני של האש, ויש פה כמה צילומים ווידאו מאותו הרגע.
1. איזה מין יום היה לך באותו יום של השריפה?
זה היה יום אוגוסט שרבי וחם והוא הדליק גזם, התעוררתי לריח עשן וראיתי את בעל הבית שורף גזם. שאלתי אותו למה הוא מדליק, כי בכל זאת אלו ימים חמים וזה מועד לפורענות, והוא אמר לי שזה בסדר ושלא אדאג.
לא סתם שאלתי כי הרבה פעמים עברה בראשי המחשבה של מה יקרה אם יישרף לי הבית. זה בית מעץ, עטוף בשדות קוצניים ויש תחושה שאם תפרוץ אש, היא לא תשאיר שום דבר.
משם נסעתי לקיבוץ הסמוך לקנות כמה ספרים, ומרחוק אני רואה עשן. אמרתי למי שהיה איתי, שנראה לי שנשרף לי הבית.. אבל לא התעכבתי על זה ברצינות, כי המחשבה הזאת מוכרת לי ונסעתי למסעדה שאני עובדת בה.
2. מה הבנת שהעשן שראית, זה אכן זה?
בערב מאוחר יותר, בעל הבית הגיע למסעדה, ישר קפצתי עליו וחבקת אותו 'איזה כיף שבאת לבקר’, יש לנו יחסים טובים, אבל היה לו מבט מאד חזק בעיניים. חשבתי שמישהו מת.. ואז הוא אמרתי 'איולי, בואי שבי, אני צריך להגיד לך משהו’. ברגע שחיבקתי אותו, הרחתי ממנו ריח של עשן, ואז אמרתי מייד 'נשרף לי כל הבית’. באותה שנייה ידעתי בבום, שהלך לי הבית.
3. מה אבדת שם?
זה בית שגרתי בו כמעט שנה. כל אוצרות חיי החומריים היו שם. תמונות מהילדות, כל כלי הנגינה שלי, החצוצרה, הגיטרה, התופים, המפוחיות, ספרים ואסופה אדירה של 700 תקליטי וניל, שאספתי במשך שנים. זה החומר, וחוץ מזה היתה כמות של יצירה שלי, כל הציורים והרישומים, יומנים שכתבתי, כל היצירה החומרית שלי עלתה בלהבה.
4. לא משהו שאפשר לקנות חדש
זה היה הדבר שהיה לי הכי קשה, שאבדתי את הכתבים שלי. זו הייתה תקופה שכתבתי המון, הייתי מאד מבודדת וחיכיתי לזמן הזה, לשבת ולהיכנס לנבכי הכתיבה, והכל נשרף.
אני זוכרת את הסצנה בתוך המסעדה שאני מבינה שזה הלך, ואני צורחת בצד “אבל כל היומנים וכל מה שכתבתי בשנה האחרונה..” זה היה מאד חזק.
5. מה הרגשת לגבי הרכוש?
זה היה מעניין כי עוד לפני השריפה, הייתה תקופה ארוכה שהתעסקתי בשאלה של מה זה הרכוש הזה. אני אדם נודד, אורזת חפצים ופורקת, וכל פעם עלתה השאלה 'למה אני צריכה את זה?’ היה שלב שכבר מכרתי חלק מהתקליטים, כי נפל לי האסימון שהרכוש שלי הוא לא אני.
6. איך המחשבה הזאת השפיעה על הדרך שהגבת לידיעה?
ברגע שזה קרה, מעבר לזה שהוצאתי קיטור, הייתה השלמה מאד עמוקה. הלכתי לחורשה מאחורי המסעדה, נשכבתי על האדמה בין האיקליפטוסים, וצחקתי מין צחוק משחרר כזה, הרגשתי שרוח ענקית יוצאת לי מהגוף.
7. יכולת כבר באותו הרגע להשלים עם זה?
זה היה כאיל משהו בתוכי כל-כך התעסק בשאלה, שזה היה כמעט צפוי שזה יקרה. גם באותה תקופה קניתי כרטיס טיסה לברלין, וכל הזמן התלבטתי מה לעשות עם הבית, אם לארוז או להשאיר. בתוכי התחושה ביחס לבית, היא של דבר שהוא לא באמת נמצא ממילא. נדדתי הרבה בחיים. אבא שלי דיפלומט וכבר בילדות עברנו המון בתים, גם כשגדלתי. התחושה היא שבית זה דבר ארעי.
8. אילו מחשבות הגיעו בימים שאחרי?
מצאתי את עצמי עומדת בנקודה שאני צריכה לבחור אם לשאת איתי את האבל, או לתת לו להשתחרר. בחרתי להשתחרר. אחרי יומיים הלכתי לבית השרוף, וראיתי שאין כלום. הייתה תחושה משונה. עמדתי שם עם המשפחה שלי, בעל הבית היה ליד, הם ניסו לפרק את הגג, והרגשתי צורך להיפרד מזה. עמדתי שם ובכיתי, התפרקתי ממש, הכל געש החוצה, רציתי שלא יישאר כלום בפנים.
אני יודעת שאנשים שנשרף להם הבית, סוחבים את האבדן כחוויה המון שנים ולוקח להם זמן להתאושש. אני ראיתי שאני יכולה לשקוע, ובמזל הצלחתי לבחור לשחר. לדעת שהדברים יקרי הערך, הם כל כל-כך בלב.
בלילה אחרי השריפה הלכתי לישון אצל חברה, וכתבתי מייל לחברים שלי, שאני ברת מזל. אמנם נשרף לי הבית, אבל גיליתי שהבית הוא בלב.
זו חוויה עצמתית, שמאפשרת מקום לתקווה ענקית. לקום בבוקר ולהרגיש איזה יופי זה, שהחיים הם לא רק מה שצברתי, אלא משהו הרבה יותר גדול מזה
איולי גבאי.
(ועוד בבלוג, וידאו מהשריפה)
