שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 361, ליבי. נערת רוק בת 60? יש דבר כזה !

כך נפגשנו: אני לא מבינה למה אני תמיד מספרת לעצמי שכל האנשים בילדותי היו עובדי מדינה. הנה עוד שכנה שאני מעלה השבוע, שהייתה, שימו לב – נערת הרוק הראשונה של ישראל..! לא רק הייתה, היא עדין, אבל רגע.

ליבי הייתה גם הראיון הראשון שלי אבר. ראיינתי אותה לעיתון הסטודנטים באוניברסיטה, והייתי בטוחה שזה ‘סקופ’ מטורף, אבל אם אהיה כנה, נראה לי שחוץ ממני וממנה, אך אחד לא באמת קרא.. אתם יודעים סטודנטים, עבודות למי יש זמן. אז הנה הזדמנות לתיקון, רנסנס. בעוד כמה מובנים.

קיצור תולדות הזמן האבוד:

לפני שנים רבות, הייתה ממלכה קסומה שנקראה: סצנת הרוק של תל-אביב, שהתקיימה בעיקר בפינגווין, בליקוויד. זה היה זמן של קסם, כשתל אביב הייתה עוד 'לוח ריק’, ואנחנו, אני, פורטיס, שורטי, ועוד, הרגשנו כאילו מישהו בעט בנו בתחת, כדי לעלות על הבמה ולעשות פאן כל הלילה. חגגנו כל לילה, כאילו זה הלילה האחרון בחיים שלנו. זה היה, ומאז לא נולד עוד מקום כזה.

וזה נעצר. התחילה מלחמת לבנון הראשונה. כמעט הפסקנו להופיע. מ – 30 ומשהו הופעות בחודש, ירדנו ל – 2. שנתיים לא פתחתי את הפה, זו הייתה תקופה כואבת.

אחרי שנתיים ניסתי עוד קצת, ואז נכנסתי לתקופה שבה מכה אחרי מכה בחיים, גרמה לי להיות מטפלת או לטפל במשפחה שלי. עזבתי לארה"ב, לטפל באמא שלי. בראש עדין הייתי ליבי, אבל בלב ליבי אבודה.

שם מצאתי מקצוע חדש. הרמתי משקולות והפכתי למאמנת אישית, השתתפתי בתחרויות, אבל אז הגיע סרטן השד, והפסקתי. גם לא שרתי, וזה היה לי חסר מאד.

חזרתי, ולפני 4 שנים שוב נסעתי לארה"ב, לבת שלי נולדו שם תאומים, נסעתי לעזור לה, ולא מזמן חזרנו כולנו לארץ וחזרתי להופיע.

מה גרם לך לחזור לשיר?

זה לא היה משהו שאני החלטתי לעצור, אלא דברים בחיים שלי גרמו להפסקות. כל בוקר קמתי ואמרתי לעצמי שאני מתה להופיע שוב

לא מזמן חגגתי יום הולדת 60 וחשבתי מה אני חייבת לעשות עוד, משהו מהנשמה וזה היה ברור שאני רוצה לחזור להופיע, ובהכי גדול שאני יכולה. חשוב לי גם להעביר את המסר לחיים דרך השירים.

על מה את כותבת?

מתוך הניסיון ומה שראיתי עד עכשיו, זה ששנאת חינם וכסף, אלו 2 הבעיות הכי גדולות בעולם,  וגורמות לסיבוכים הכי גדולים

לא בדיוק מה ששרת בפינגווין..

לא, אז אלו היו קאברים של רוק כבד, לד זפלין, הנדריקס, קלסיק רוק אנד בלוז והמקורי ושירים שדיויד גרין, שהיום הוא פרופ’ גדול באוני’ ת"א, כתב לנו.

איך זה היום, בגיל 60, לחיות שוב את החיים האלה בלילה?

נמצאים סביבי אנשים בגיל שלי, והם אנשים שאוהבים מסיבות. אנחנו פוראבר יאנג.. 60 היום זה לגמרי ה 40 החדש. זה לא להיות בן 60 ולהיות זקן, כמו אצל ההורים שלנו. אנחנו לא מוכנים להסתכל על העולם, ולחשוב שזה יגמר סתם ככה. אנחנו רוצים לחגוג! to party till we drop

מאיפה הפאשן לחיים?

הפאשן בא מהמוסיקה. הקצב של המוסיקה, זה הקצב של החיים שלי, העצב והשמחה.. זה קיים בי מאז שאני בת 3. תמיד אמרתי שאני רוצה להיות זמרת, וזה משהו שאני לא יכולה להפסיק. אין לי ברירה. אני כנראה אהיה נערת רוק עד סוף החיים שלי.

וגם, אבא שלי, לפני שהוא נפטר, אמר לי:

Enjoy,  enjoy, enjoy, every day!  no matter what, enjoy!

וזה מה שאני מנסה להמשיך לעשות כל הזמן.

ליבי בת חיים. Libi Hart

ליבי אצל לונדון וקירשנבאום >  ופה מה שמתחיל בשיר המעלות נגמר לגמרי אחרת >

ובפייסבוק >

צילום: אורי רובינשטיין

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים