שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 363, אסתי. מה הזמן מסמן לי?

כך נפגשנו: הראיונות פה קצרים ונוגעים רק ברגע אחד. לכן כשיש ראיונות שמדברים על תקופת חיים של האישה, קשה מאד לפרק ולתאר לפרטים, את הסיטואציות המורכבות.

גם פה, בראיון עם אסתי, ישנם תיאורים כללים, אבל אני סומכת עליכם, שאחרי 362 ראיונות, תדעו להבין את העצמה שמשתקפת מהאישה המיוחדת הזאת.

אישה, שבעיניי מייצגת דור שלם של נשים. כאלה שנלחמו כלביאות, והקדישו את חייהן למען הילדים. נשים שלא נהנו מהחופש הבחירה והעשייה, מהתמיכה, שחלקנו זוכות לו היום. אני תמיד תוהה, ואם היו זוכות? לאן היה לוקח אותן?

1. איזה מין מחשבות מלוות אותך בימים אלו?

לפני שנה עזבתי בית שחייתי בו 34 שנה, ועברתי לדירה חדשה. השנה הזאת עשתה לי משהו, שלא קרה לפני כן. גרמה לי לחשוב על דברים שקרו לי בעבר, על כל החיים שלי. פתאום המחשבות עלו וגאו, יצא כאב, וזה הוביל אותי למקום לא קל.

2. למה את חושבת שזה קרה עכשיו?

יצאתי ממקום שהייתי מוגנת בו, למקום חדש. זה מאפשר לי לראות, להוציא דברים. עולים בי געגועים חזקים למקום שעזבתי. השארתי בו היסטוריה. שם הילדים נולדו, שם נטעתי עצים, שם הזיכרונות שלי. עכשיו אני כאילו צריכה להתחיל לחיות מחדש.

3. איך את מרגישה בבית שאת גרה בו היום?

שאני במקום זר, כאילו אני גרה בדירה שכורה. לא מרגישה שום קשר, למרות שהשקעתי ושיפצתי, וסדרתי לי פינה, אבל זו לא פינה בלב.

4. מה יעזור לך להרגיש בית?

ברגע שאהיה קרובה יותר לילדים, ארגיש שאני חלק מהלהקה. להיות רחוק מהילדים, זה דבר נורא. כמו שהילדים צריכים אותי, כך אני צריכה אותם. להיות יחד, זה תמיד היה החלום שלי.

5. להרגיש את השייכות. איך נראתה השייכות בבית של ההורים שלך?

ההורים שלי עלו לארץ כפליטי מלחמה. לא הייתה משפחה סביבם, שיכלו להרגיש שייכים אליה. הם יצרו לעצמם שייכות באמצעות החברים. הבית היה תמיד מלא באנשים שבאו והלכו, היו מסיבות, קשרים מהעבודה, שכנים. הרוב בזכות אמא שלי, שיזמה המון.

אני זוכרת זוג חברים שלהם, שהגיע איתם באוניה והם היו ממש חלק מהשפחה. הם קנו לי את הילקוט הראשון לכיתה א’.

6. מתי בפעם הראשונה, הרגשת את הצורך לייצר עבורך את המקום הזה?

אני חושבת שזה תמיד היה בי, בעיקר צורך למשפחתיות. גדלתי בקיבוץ כילדת חוץ, ואני זוכרת את התחושה החזקה של המשפחתיות, שהרגשתי אצל המשפחה המאמצת שלי. יכול להיות שזה הגיע משם. זה קרה מאד מהר, בגיל 17 כבר הייתי נשואה.

7. מה עשית כדי לשמור על ה'ביחד’ הזה?

בעיקר ויתרתי הרבה על עצמי, בהכל. ללכת ללמוד, לרקוד, לעבוד.. השקעתי את כולי במשפחתיות. הייתי מוכנה לסבול הרבה, ובשקט, למען זה. תמיד אמרתי לארוך כל הדרך, שלא משנה מה יקרה, הדבר היחיד שלא ייקחו ממני, זה את המשפחתיות והפינה שלי. זה היה הפרויקט שלי.

8. עד כמה הוא פרויקט מתגמל?

מתגמל מאד, והיום אני מרגישה את זה במיוחד, שאני מסתכלת על הילדים ורואה איך הם התפתחו. אני תמיד אומרת שאת האוניברסיטה שלי, עשיתי דרך הילדים. נתתי להם הרבה כיוונים והם בחרו. אף פעם לא כפיתי. ליוויתי כל אחד צמוד כמה שיכלתי, וכמה שהוא היה צריך.

היה לי חשוב לראות את הילדים, שהם מגיעים להישגים, שהם מגשימים חלומות, שבחלקם היו שלי. זו ממש ברכה ומתנה. זה לא רק ההצלחה המקצועית, שילכו לאן שמתאים להם. ההישג זה גם הבחירות שלהם בבני זוג שבחרו, כאלה שמתאימים להם.

9. איך כיוונת כל אחד?

הגישה שלי עם אנשים הקרובים לי, היא להכיר את האופי של האדם, הילד, הכלה, הנכד, ולדבר איתו דרך המקום הזה. זה מוציא ממני המון אנרגיות, אבל זה משתלם. זה גורם לי לחשוב על כל דבר ולהיות במודעות למה אני אומרת. לא זורקת סתם מילים, שאולי אחר כך יכולות לפגוע, או שלא יבינו.

גם אם מישהו יפגע בי באותו רגע, אני לא אגיב מתוך המקום הפגוע. אני אכניס את זה פנימה, אלך הביתה, אבשל את זה בפנים, ואז בדרך כלל כבר ארגע. אני תמיד שמחה שלא הגבתי באותו רגע.

10. מצריך ממך להתנהל בהמון רגישות. מה מרגש אותך היום?

יש הרבה דברים שעולים לי. כמובן הסיפוק והערכה של הילדים, אבל אולי דווקא מתוך המקום שאני עכשיו סוקרת את החיים שלי, ורואה עד כמה היו לי מעצורים כאישה, אני שמחה לראות איך הבנים שלי מתייחסים לנשים שלהן.

תמיד אמרתי להם כשאתם מתחתנים, קודם כל האישה. לשמחתי אני יכולה לראות היום, איך הם נותנים להן יד חופשית להתפתח, מפרגנים, לא מגבילים. זה דבר שלא היה אצלי, וזה עושה אותי הכי מאושרת.

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל הנשים דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים