תפריט
יום 364, מיכל. נקודת הריפוי
כך נפגשנו: אתמול לפני שנה, הלכתי למכלת, אירוע נדיר, בד"כ קונה בסופר. שם פגשתי את מיכל, עוד אירוע נדיר, בדר"כ אני נפגשת איתה פעם בשנה, בכיפור, בבית כנסת. מייד סיפרתי לה שאני שוב לפני לידה. היא הסתכלה ולא ראתה סימנים מחשידים, וסיפרתי לה על הפרויקט.
“תשמעי זה מתחיל עוד יומיים, ואת אמנם עוסקת בדיקור, אבל גם מבינה בתמיכה ולידות, אולי תהיי המרואיינת הראשונה שלי?” הצעתי. מיכלי הסבירה שאולי עדיף שאדבר עם רונית, שהיא מיילדת בית וכך היה והשאר..נכון, היסטוריה! ראיתי לנכון לסגור מעגל עם אותה שליחה, ומעבר לסמליות יצא לנו ראיון שמסכם נקודה מהותית שעלתה כמעט בכל הראיונות – נקודת הריפוי.
1. מהו סוד הריפוי?
הסוד הוא שכל פעם שחושבים שיודעים, מגלים שיש עוד. כמו מניפה שנפתחת במלא צבעים. כשמתייחסים לריפוי, קשה להתייחס למשהו ספציפי, כי זה לא דבר אחד. עכל חולי הוא חוסר איזון, ולקרוא לזה בשמות כמו ציסטה, פוריות או מה שזה לא יהיה, זה צמצום של הדבר. מה גורם לריפוי? מה עושה את הסוויץ’? מה מכניס לתדר שהכל מסתדר? זו שאלה קשה.
2. הרבה פעמים עלה כאן בראיונות, הרגע בו נשים בחרו להפסיק ללכת באותה דרך ולשנות, לעשות טוב לעצמן. את יודעת כמטפלת, לפצח את האטום הזה, מה הוא המרכיב העיקרי שמוביל לשינוי?
בעיניי אחד הדברים המרכזיים, זה לאפשר מקום, שברגע שתכנסי אליו, יגידו לך שפה את הכי בטוחה. כאן את הכי שלווה. כל מה שתעשי, לאן שלא תלכי, יהיה מישהו שמחזיק לך את היד, ואת יכולה לעשות את השינוי שרצית. זה לתת את התחושה של הביטחון, שפה אין פחד. יש אמונה שהכל יהיה בסדר.
3. אז זה הביטחון והאמונה, ומה עוד יש בחלל הזה?
מתוך הרבה שנים של ניסיון, אני רואה שהרבה מהצלחה של הטיפול, זה doing by non doing האי-עשייה. אתה פשוט מאפשר מקום לדברים להתרחש, להיות. כשיש מקום, זה כבר לא משנה באיזו נקודה אני אדקור, או שימוש בידע אחר.
הבנתי את זה כשלוותי את הלידות הראשונות. באתי עם הידע שצריך ללחוץ פה, ולעשות שם, ואז אני פוגשת יולדת שהדבר היחידי שהיא מצליחה לומר זה שאני לא אגע בה.. אז לא נוגעים. נמצאים נוכחים וזה לתת יד ולשדר ש OK אני פה איתך עד שיעבור וזה בסדר, להרגיע את הפחד.
4. זה הביטחון ששמים מול הפחד
יש משפט שאומר “שהפחד נוקש על כל דלת, האמונה פותחת ואין שם אף אחד”. האמונה יכולה להמיס את הרגע הזה הפחד.
נסעתי להודו, יום אחרי הצבא. אחרי שבועיים מצאתי את עצמי ברכבת, לבד, בלילה, במחלקה שלישית. לא ידעתי שלא קונים מחלקה שלישית.. וככה ישבתי עם כל ההודים שהיו איתי.
היה איתי גם ספר שבמקרה קניתי בומבי, של קרישנה. בספר היה פרק על הפחד, שאדם אומר אם אני אפגוש אריה, אז אני אפחד, כי הוא יכול לטרוף אותי. מגיע הרגע, והוא פוגש את האריה ואז אולי האריה בכלל גמר לאכול ארוחת צהרים והוא יושב, משתזף לו שם בשמש.. ולא מעניין אותו בכלל לטרוף אותו.
הרעיון זה לבדוק את הרגע, לעומת מה שאתה חושב, שהרגע אמור להביא איתו. וככה תרגמתי את זה לסיטואציה שם ברכבת. עולה לו האריה בתוכי, ואני אומרת שהכל בסדר, כל אחד בעיניניו.
שנים האריה הזה ליווה אותי, בכל מקום שעלה בי פחד, תמיד אמרתי אולי האריה גמר לאכול..
5. ברוב המקרים, נדרש מישהו חיצוני שעוזר לשחרר?
זה תמיד שילוב של משהו חיצוני ופנימי. אני והבחוץ זה אותו דבר. אני מטפלת ואולי נתפסת כמשהו חיצוני, אבל זה לא נכון.
לפעמים אנשים באים ואני עושה להם טיפול קטן, והם עוברים התפוצצויות ושינוים גדולים, ואני, מה עשיתי שם? באמת משהו קטן. זה בטח קרה בגלל שילוב של המון רגעים נכונים כאלה, של מישהו שהגיע כנראה מוכן, ברגע מסוים.
6.בעצם זה מתחיל בשאלה, מה הוא הריפוי שאנחנו מבקשים?
אנחנו כל הזמן צריכים לתחזק את הכלי, אפשר דרך יוגה וצום מיצים, ועוד כל מיני, אבל זה חייב להיות גם דברים שמזינים את הלב. ברפואה סינית אומרים, שהלב הוא כמו גינה. אם אתה מטפח את הגינה, הציפורים באות לשיר. זה מביא שמחה שרואים בעיניים.
כל אחד צריך את מה שיזין לו את הלב, שיגרום לו לעצור ולהסתכל על החיים. יש המון דרכים, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות..
7. ומה את עושה?
אני כל פעם עושה דברים אחרים. עכשיו התחלתי לימוד של ניוטון ובית המקדש. משהו שמחבר בין פיזיקה, שאני מאד אוהבת, המחשבות על היקום ואיך זה בעצם אנחנו. אבל גם בתוך החיים אני כל הזמן מנסה לראות את הדברים הטובים, וזה מזין מאד.
מיכל לוי.
