תפריט
יום 365, ענת. והפרויקט הזה הוא אני
חלק א’. מראיינת אושיק פלר.
כך נפגשנו: עד לפני שבוע לא שמעתי על ענת מגל, ולבושתי גם לא על “נשים 365”.חבל, הפסדתי מסע מרתק בזמן אמת, ברחבי היקום הווירטואלי. לפני שבוע הכרתי, ממש באקראי, את בן זוגה של ענת.
אני הייתי בחופשה, במקום די נידח ליד הכנרת, לשם ענת שלחה אותו לחופשה כמתנת יום הולדת.
אחרי שעה של שיחה אקראית בינינו הוא אמר לי: “את חייבת לפגוש את אשתי”.
בדרך חזרה הביתה מהחופשה כבר עצרתי לקפה בכרכור (אמר חייבת, לא?) ומאז הכל היסטוריה.
1. איך את מרגישה, מעבר לזה שאת נרגשת?
זו תחושה מוזרה. פתאום אני מבינה עוד ועוד, עד כמה הדבר הזה שעשיתי בשנה האחרונה, שלא התחיל עם איזושהי יומרה, באמת נגע, נוגע. משמעותי. ושזו אני.
2. את יודעת להבחין בין הדבר הזה לבינך?
לקח לי זמן להבין שבעצם זאת אני פה. אני אדם שנוח לו להיות מאד מאחורי הקלעים. אני יכולה לנהל את כל העולם, אם צריך, אבל מאחורה.
זה ממש משהו שבמודע ניסיתי להימנע ממנו, ולא להביא את עצמי לקדמת הבמה. הייתי בטוחה שאני עושה את זה בהצלחה רבה, עד שהבנתי, שהפרויקט זה אני. לא שמתי לב שמישהו הסיט את הוילון, ואני מזמן על הבמה, באולם מלא בעיניים צופות..
3. חלמת פעם להיות באיזה מקצוע של במה?
בחיים לא, גם לא הלכתי לכל החוגים האלה שמופיעים בהם, אבל יש לי זיכרון ילדות מאד חזק, שאולי יכול להסביר משהו. אני עומדת מול המראה בגיל 7, עם הפיג'מה, מסתרקת ותוך כדי, אני מראיינת את עצמי. אני מספרת למראה איך קמתי בבוקר, מה אכלתי, מה עשיתי, דברים הכי טריוויאליים.. סרט דוקומנטרי ‘יום בחיי’..
זו תמונה חזקה שנשארה אצלי. כנראה היה שם משהו, שנורא רצה לעמוד על במה, אבל מאז זה לא עלה. גם הבחירות המקצועיות ותחומי העניין שלי, הן במוצהר מאחורי הקלעים – האנתרופולוגיה, יחסי הציבור, הפעילות באינטרנט, ואפילו היום מול הלקוחות, אני מכינה את האסטרטגיה, ממליצה איך ללכת ומה לעשות, ואני מאחורה.
4. אני כן רואה דבר שמחבר בין כולם – לגרד את השכבה העליונה ולראות מה עומד מאחורי, או לייצר אותו
כן. זה נכון. זה דבר שהוא מהותי לי. אני תמיד מחפשת להוריד את המסכות, להתחבר לכנות ולעומק, בכל מפגש עם אנשים, ובעיקר מול עצמי. זה גם מה שמשפיע על הטעם האמנותי שלי, הספרותי, המוסיקאלי, אני מתחברת רק למקומות שאני מזהה בהם את המרכיבים האלה.
יש בתוכי חלק, שמאז שאני קטנה, כל הזמן מנסה להביא את עצמי באמת. נטו. נתקלתי בקושי במקום הזה. בגלל שאני בן אדם מאד רבגוני. אני יכולה לשבת בפגישת עסקים, לבושה מוקפד, עם מבט רציני בעיניים, ויום אחרי, תסתכלי עליי ותהיי בטוחה שכרגע חזרתי מהודו.. לפעמים אני רוצה להיות פרופסור באוניברסיטה, ולפעמים בא לי להצטרף לאמני רחוב בפריז ולחיות איתם.
5. ריבוי הצדדים הזה מבלבל?
היום פחות, בטח אחרי הפרויקט הזה. יש יותר השלמה. קודם כל אני יודעת שאני לא צריכה להיות שום דבר שאני לא. אם בא לי ללבוש ג'קט ומתחת מכנסי דייגים, זה ממש בסדר.
ריבוי הצדדים הזה, ניכר מאד באנשים שנמצאים סביבי. בגיל 20 קורא בכף יד שהיה במסיבת רווקות שלי, במקום עמוס בנות, שאל אם כל אחת באה ממקום אחר, ועניתי שכן.
אז הוא הגדיר אותי ואמר שאני 'בן אדם אקלקטי’. הנהנתי לו במין 'אהה’ לא הייתי בטוחה שאני מבינה אותו עד הסוף, אבל החיים הראו לי שבכלל אין שאלה, זו אני. אדם עם הרבה צדדים שאוסף מהדרך אנשים, תחביבים, תחומי עניין.
6. נשמע מהדברים שלך שהמקום שלך ושל האנשים קצת מתערבב. עד כמה הערבוב הזה, קורה גם בפרויקט?
יש דיפוסיה, שהייתה טובה, כי מצד אחד נהניתי. באתי לכל ראיון וישר התחברתי וזה הטעין אותי בהרבה מאד אנרגיה. זה היה מדהים.
לפעמים המעורבות הייתה קיצונית מידי. כמו בראיון עם לילך, שפשוט לא שמתי שום גבול ביני לבינה והתערבבתי לגמרי. זה היה ראיון קשה. היו לי ממש סיוטים ולמחרת בקושי יכולתי לתפקד. נסעתי לירושלים וכל הדרך אני עם דמעות. הראיון העיף אותי למחוזות שאינם שלי. גם בשיחה עצמה, אמרתי ללילך באמצע, שיושבת מולה ערימה של רסיסים ומראיינת אותה. זה היה אחרת מלקרוא על זה בעיתון, היא מולי, אני רואה את העיניים שלה, זה לא משהו שעוזב.
7. אני חושבת שזה אחד הדברים שהופכים את הפרויקט לנורא אותנטי
מאד אותנטי ומאד רכבת הרים, מאד מטלטל רגשית.
365 נשים זה מספר עצום, גם ביחס למחקרים אקדמאיים, האם את מרגישה שה – 365 זה פסיפס ישראלי, או שזה פסיפס ענת?
ראיינתי את כל העם.. יש פה נשים מגיל 6 עד גיל 96, מגוון אתני רחב, בדואיות, ערביות, נוצריות וכמובן יהודיות, חילוניות, דתיות. מגוון עיסוקים מאד רחב. אם כי לא הייתה אג'נדה או תנאים להיות מרואיינת, מספיק שאת אישה, ובכל זאת, אפשר למצוא השתקפות שלי, בבחירות האקראיות האלה, ובמקומות שכיוונתי אליהם תוך כדי שיחה, שמעניינים אותי. למרות ששמעתי מרוב הנשים משפטים כמו 'אותי? מה מעניין בי?’
8. נשים חשבו שהסיפור האישי שלהן לא מעניין?
רוב הנשים פשוט לא הבינו מה אני רוצה לשאול אותן, ולמה זה צריך לעניין מישהו.
9. איך את מסבירה את זה? שהיו ראיונות וסיפורים שבעינייך היו מדהימים ומרתקים, והנשים חשבו שהם לא מעניינים?
אנחנו לא רגילות לשים את עצמנו על במה, ולראות כמה אנחנו מהממות, וסופר-על. לא כי אנחנו פמיניסטיות, או כל הגדרה אחרת, אלא כי אנחנו מי שאנחנו, נשים שמתמודדות עם מורכבות רבה.
10. זה אולי משהו שקשור ל- under estimation, הערכה מועטת מידי
אני לא חושבת שזה אפילו הערכה מועטת. אני חושבת שאנחנו פשוט לא עוצרות לשאול. אם נשאל, יש בינינו מספיק נשים עם בטחון, והכרה ומודעות עצמית שיכולות להגיד – כן, אני מדהימה ואני מעריכה את עצמי על הטוב שבי.
11. יש אישה או נשים שנורא היית רוצה לראיין ולא יצא, לא הספקת? אפילו כאלה מפורסמות, או כאלה שכבר לא כאן..
בטח שחקניות, כמו ג'ולייט בינוש, רונית אלקבץ, נשים דרמטיות. כמובן שסופרות, לאו דווקא כאלה של פרס נובל, אלא אפילו גלילה רון פדר, עם סיפורי הילדים העצובים שלה, או דמות מספר, כמו 'תהילה’ של עגנון ,כזו שהשתקפה בהרבה נשים ירושלמיות בילדותי. וחוץ מהן בטח אמניות..
12. למה דווקא?יש בך צד אמנותי?
או-הו. אחד הדברים שהפרויקט הזה עזר לי, זה להפסיק עם ייסורי המצפון על זה שלא למדתי בבצלאל, ולהגיד בקול 'כן, אני יוצרת’.
תמיד כתבתי וציירתי. אני זוכרת שאמא שלי קנתה לי יומן בכיתה ב’ ולא ידעתי מה לכתוב בו, אבל נורא רציתי לכתוב. עליתי לשכנה והעתקתי את ספר הזיכרונות שלה, ומאז לא הפסקתי לכתוב.
התחנכתי בדרך מאד ריאלית, עם בגרות רצינית כזאת, בבית אמרו לי ש'אומנות זה לא מקצוע, תישארי רעבה’ כך שמשם זה היה לאוניברסיטה. לימודי תקשורת ואנתרופולוגיה. אני לא מצטערת, כי כל אחד מהם משרת אותי. למדתי אמנות באופן עצמאי, בעיקר ציור, אבל תמיד הרגשתי שחסרה לי התעודה, האסמכתא. אני פה מצטטת אחד לאחד את הראיון עם אנדראה מניו יורק, שעשתה גם פרויקט 365, ובזכותה התחלתי עם זה.
13. זאת שנה ממש סוערת, את צריכה ריגושים בחיים שלך ?
אני מאד צריכה ריגושים, אבל גם למדתי לנהל שגרה עם הצורך הזה, ולנהל משהו שקט ורגוע
14. הנה עוד קטבים, סערה ושקט
זה לא עובד אחרת. כשהכרתי את אבי, הוא אמר לי שאני צריכה להתחתן עם איזה אמן עם קוקו עד התחת, שילך איתי למוזיאונים בלי לקטר, אבל אני הבנתי שהחיבור אליו מספק לי אדמה. זה הדבר שאני הכי זקוקה לו בעולם. אני גם מייצרת לי מבניות בחיים, כדי להישאר מקורקעת מתי שצריך.
הלקוחות שלי צוחקים על האקסלים שלי. אני כל יום מארגנת לי רשימת משימות, ממסופרת, מדורגת לפי סדר חשיבות, זה משהו נורא.. אבל בלי זה, אני מתחילה לעופף.
15. הצדדים השונים שלך, נשזרו במהלך הראיון, ולא נגענו בצד המקצועי שלך. למי שלא מכיר, ספרי מה את עושה?
אני עצמאית, מתעסקת בתקשורת שיווקית יצירתית. העבודה שלי היא כמו הפרויקט הזה. אני שומעת את הסיפור של החברות ודרך עבודה אסטרטגית, מזקקת את המהות העסקית. אותה אני אורזת באופן נגיש לקהלי היעד, דרך כלים שיווקים, ובעיקר דרך המדיה החברתית.
16. יש משהו שהיית רוצה שאני אשאל אותך ולא שאלתי?
אולי על הקושי שפגשתי והצמיח אותי מאד. בהתחלה באתי עם ציפייה, שיעבור חודש וכל העולם ידע מהפרויקט, ואולי יזמינו אותי להדליק משואה..זה כמובן לא קרה, גם לא עשיתי משהו למען זה, והקושי הזה, היה האבן משחזת שלי.
דרכו הגעתי להבנה שאני קודם כל עושה את הפרויקט הזה עבור עצמי, וצריכה לכוון את המבט פנימה, לתוכי. מי יודע, אולי אם כל העולם היה בתוך הפרויקט, זה היה מצר וחוסם?
גם ככה לקח לי זמן להשתחרר מכל העיניים הדמיוניות השיפוטיות, שהיו לי בראש ונזפו שאני לא מספיקה לעשות הגהה יום אחרי יום, שאולי השאלות לא מספיק מתוחכמות, שאולי הבחירה של הכותרת לא משהו.. הייתי מוכרחה להפטר מהרבה שדים בדרך, כדי להצליח להתמיד במשימה.
נסיבות חיי והראיונות עצמם עזרו לי לחדד את ההבנה, שהחיים באמת עוברים מהר, והרגשתי שאני לא מתכוונת לבזבז את הזמן שלי בלחשוב על מה ואיך ואחרים, אני רוצה לחיות ולעשות מה שאני אוהבת, בכל דבר. תרגלתי את זה יום יום במשך שנה, וזה הביא התחזקות אדירה באמונה בעצמי.
17. שאלת מיליון הדולר שכולם נורא רוצים לדעת, ואני לא שואלת אותה, כי אני מרגישה שאחרי הצפה, צריך מרחק. אני רק אגיד אותה, והיא -מה אחר כך?
הפיתוי הוא לקפוץ ולענות, כי יש דברים בראש, אבל גם אני מבינה שצריך רגע לעצור. בינתיים מחכה לנו פיקניק נשים מדליק שיהיה בתחילת מאי, והתערוכה שאני עובדת עליה, והנה כבר התחלתי לספר חלק, אז רגע, אני עוצרת פה. בכלל כדאי שאני אעצור ואנוח. לפחות קצת.
[דקה אחרי שנגמר:
– אני: “נו, איך היה לראיין אותי?” אני מייד חוזרת לעמדה..
אושיק: “את מרואיינת מאד פשוטה, ואת מרואיינת מאד מורכבת. אני אכתוב לך על החוויה הזאת ותוכלי להבין יותר]
וזה הולך להתפרסם מחר..! מחר אני מספרת על אושיק, ואושיק על הראיון.
ביום חמישי יתפרסם החלק השני של הראיון, שבו אענה על שאלות ששלחתם לגבי הפרויקט.
תודה ענקית (!) שהייתם וליוויתם ובטח מתישהו אתן איזה נאום אוסקר, עם המיליון אנשים שמגיעה להם תודה גדולה, על התמיכה היום יומית !
לחלק ב’ של הראיון, המתמקד בפרויקט עצמו >
צילומים שלי: ליאור מן המופלאה!
(את ציורים שלי, צילם האייפון, חוץ מהרקדנית עם הכנפיים, שזו ליאור, וזה הציור שעבורי מסמל את הפרויקט. אפשר ללחוץ ולהגדיל)
