דף הבית » יוני 2011 – יום 101, רחל. שפיות זמנית

יוני 2011 – יום 101, רחל. שפיות זמנית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כך נפגשנו: מבלי להסגיר יותר מידי פרטים אתאר את שיחת הטלפון שקיבלתי לאחרונה, בזמן שנהגתי: “את זוכרת שאמרתי לך שמשהו לא נראה בסדר איתו, שהוא מדבר לא לעניין? עכשיו אמרו לי שאשפזו אותו, ובכלל זאת לא הפעם הראשונה. הוא כבר בילה בבית משוגעים, והיה אפילו במחלקה סגורה!”.

באותו רגע הייתי צריכה להחזיק חזק את ההגה. עולם הדמיון שלי זרק את עצמו כמשוגע על כל סטיגמה אפשרית, סדינים, זריקות, קשירות ובעיקר העלה חשש ממפגש מיקרי עם אותו אדם. 

עבר שבוע, המפגש המקרי הגיע, מה שאומר שהוא שוחרר. חייך, שאל מה נשמע ואני חושבת איזה טמטום! הרי עד היום הכרתי איש מאד נחמד, אז מה זה כל הסטיגמות האלה שקפצו ממני? אתמול הזדמן לי להרצות בקבוצה מסוימת, וכששאלתי את רחל מה היא עושה, ענתה שהיא מנהלת הוסטל של חולי נפש. זה היה ברור שאברר איתה כמה דברים.

  1. מה הסטיגמה הכי נפוצה שאת נתקלת בה, לגבי אנשים חולי נפש?

בעיקר אני פוגשת את הפחד שהם מסוכנים, אלימים. לסטיגמה הזאת יש גיבוי בעקבות התקשורת והמדיה בכלל שמראה אותם בסרטים כאנשים מסוכנים. אנשים נרתעים מאד, ונרתעים לגשת, לא יודעים איך..זה מאד נפוץ, גם אני נרתעתי בהתחלה.

  1. ואיפה הסטיגמה נפגשת עם המציאות ?

אחוז האנשים מקרב חולי הנפש שהוא אלים, זהה לאחוז האנשים האלימים באוכלוסיה כולה. כך  שזה די עושה להם עוול..תמיד אנחנו מדמיינים שקושרים אותם בחליפה ושהם מתנגדים. יש בזה משהו שהוא אמת. אנשים במצבים פסיכוטיים של אבדן שליטה, יכולים להגיע לאלימות, אבל הרבה פעמים דווקא זה לא ככה. אם כבר הם מסוכנים יותר לעצמם במצבים האלה.

  1. אמרת שנרתעת בהתחלה, איך בכל זאת הגעת לתפקיד של מנהלת הוסטל?

זה התחיל בלימודים בעבודה סוציאלית. חילקו אותנו להכשרה מעשית ומתוך 200 סטודנטים, 180 הלכו ללשכות רווחה ואני בין אלו שנבחרו להוסטל. האמת שמאד רציתי.. אפילו שקלתי לבקש מראש אבל החלטתי שאתן ליד הגורל לקבוע, וכך באמת קרה.

ביום הראשון הגעתי להוסטל וישב שם מישהו בן 60 שמחא כפיים לעצמו ודיבר בקול. זאת הייתה קבלת פנים, שהכי מעצימה את הסטיגמה..

  1. למה לדעתך אנחנו כל כך מפחדים ?

בד"כ סטיגמה נוצרת כשאתה לא מכיר מקרוב. לרוב עד שלא נפגוש מישהו מקרוב שינפץ את הסטיגמה נמשיך ונשתמש בה, כי זו דרך ההתמודדות שלנו. אפילו עובדים שמגיעים לפה בפעם בראשונה, מאד חוששים וכשרואים את האדם ומכירם אותו, רואים עד כמה הוא רוצה את הקשר איתם, זה משתנה מאד מהר.

אלו אנשים שכל כך צמאים לקשר, יודעים לתת אהבה שאינה תלויה בדבר, פחות שיפוטיים. הם רוצים לדעת עליך. רוצים את הקשר איתך.

  1. אם כך נשמע שהם דווקא השפויים..

זה נכון במובן מסוים. למשל בזמן המלחמה כשעבדתי בהוסטל, הייתי בלחץ הרבה יותר גדול, מהאנשים שגרים שם. היו חלק שאפילו הרגיעו אותי..

  1. חשבתי שתגידי שהסיבה לפחד, היא כי אנחנו מרגישים מאוימים לגבינו

זה מאיים ברמה האישית כי הגבול בין שפיות לשיגעון הוא דק מאד. כל אחד מאיתנו נמצא על הרצף הזה. זה לא שנולדים איתו אלא זה פורץ לחיים, חלק בגיל צעיר, ממש מילדות ולחלק בשלב מאוחר יותר. זה צירוף של המון דברים, גנטיקה, סביבה וטריגר, כמו למשל פרידה מבן זוג, אבדן של מישהו קרוב, יש הרבה סיבות.

  1. מה את לומדת שם על אנשים, על בני אדם?

אני בהוסטל כבר 6 שנים ואני לומדת המון.. אני מנסה לחשוב ממה להתחיל.. בגדול השהות בהוסטל זו אחת החוויות הכי מעצבות ומבגרות שהיו לי בחיים. יש פה אנשים שעברו כל כך הרבה. כל אחד יכול לכתוב ספר..

אני לומדת המון על נפש האדם, על ההתמודדות ועל משברים ובעיקר אני לומדת להעריך דברים שעד אז לקחתי כמובן מאליו כמו בית, הורים, משפחה.

ואני לומדת על יצירת קשר, אפשר להגיע לכל אדם, ויש הרבה דרכים. יש לנו בחור צעיר בהוסטל שיש לו עולם תוכן מאד עשיר. הוא אוהב לדבר בשירים, בפתגמים ובחרוזים. אם אני רוצה שהוא ירגיש שאני מבינה אותו, הדרך הטובה ביותר להגיע אליו היא באמצעות עולם התוכן שלו, הספרות, השירים.

  1. בעצם המגבלה שלהם גורמת לך להיות יותר קשובה, כמו שמראש אנחנו ‘אמורים’ להיות ביחסים עם בני אדם אחרים

לגמרי. זה מדגיש את הצורך להיות איתם בגובה העיניים. לא לבוא ממקום של 'אני הייתי באוניברסיטה ואני יודעת איך לטפל’. אלא דרך העולם שלהם. מצד שני לא לנסות להיות משהו שאתה לא, אם אני אוהבת שירים ויש לי מה להציע, אני אעשה את זה, אבל אם לא, אמצא דרך אחרת.

  1. מה את עושה עם מצבים קשים שנכנסים לך פנימה?

זה מסוג המקצועות שלא מניחים את העט והולכים הביתה. זה אנשים, וזה אף פעם לא משהו פשוט. אני מאד אוהבת את העבודה, אבל יש בה רגעים קשים, אני שומעת ורואה דברים לא פשוטים. קורה לא פעם שאני חוזרת עם מטען שגורם לי להרהר, שלא נותן לי להירדם. לצורך זה אנחנו מקבלים הדרכה מקצועית, מקום לפרוק ולהביע את התחושות, וזה עוזר.

  1. אז אחרי שהארת, איך היית מציעה לאנשים להסתכל על אותם חולי נפש?

הייתי מציעה לאנשים לקחת בחשבון שזה מסביב לכל אחד מאיתנו. זה יכול להיות בן דוד, אח, חבר מהכיתה, מישהו שיצאנו איתו. זאת הדרך להסתכל על זה. אלו אנשים שאולי הגורל לא שפר עליהם, אבל מגיעה להם הזדמנות להשתלב בקהילה, שולא יסתכלו עליהם כמצורעים. צריכים לתת להם הזדמנות גם במקומות עבודה, גם כלקוחות,, גם בהזדמנות לקשר, ממש בכל מקום.

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים