יונתן חצור ז״ל, לוחם שלדג שנהרג בעזה חודש בדיוק לאחר ה־7.10, השאיר אחריו מאות רישומים, ציורים וסקיצות. ״הייתה לו נביעה מטורפת, זה היה משהו בתוכו. הוא ממש שקע לתוך הציור״
בנובמבר האחרון, שעות ספורות לפני שיונתן חצור נהרג, עצר עם חבריו מסיירת שלדג בכיתה ריקה בבית ספר בעזה. חצור נעמד מול הלוח וצייר כלב זאב גדול. בין מילים בערבית שהיו כתובות שם, שיר המספר על כאב של אב.
הוא שמע את חבריו מתפעלים, אבל לא סיפר מי הכלב. לא סיפר שצייר את אוסקר, הכלב שגדל איתו מאז שהיה גור; הכלב שהיה קשור אליו מאוד, ועשרה ימים קודם לכן, מת.
אבנר, אביו של יונתן, מספר שזה מאד אופייני: ״הוא צייר כי הוא צייר. לא לקבל תגובות, ולא לספר שום דבר. היה צריך את זה קודם כל לעצמו״. דפנה, אימו, הופתעה מהסיטואציה: ״איך בתוך התופת הזו, בזמן לחימה, הייתה לו האמנות״. כמה שעות לאחר מכן חצור נהרג מירי בעזה.
״יונתן תמיד צייר״, מספרת דפנה. ״בגיל שנתיים הוא אמר לי, ׳אמא אני צריך לצייר עכשיו׳. מין דחף כזה של ילד היפראקטיבי, שיודע ששם ימצא שקט. היו לו המון אנרגיות לווסת. זה קרה בהמשך גם עם הקראטה, שם הגיע עד לאליפות אירופה, עד למדליה.
״תמיד ידעתי שהוא ילד פלא בציור, הגננת אמרה שכדאי שנשמור את העבודות שלו. אנשים ראו את הציורים שלו ונשמטה להם הלסת. הוא גם אהב להראות אותם וליצור קשר דרכם. בבית לא עשינו מזה עניין, רק עודדנו אותו להמשיך״. דפנה מספרת שגם כלוחם בצבא, היה מגיע לסוף שבוע, מתיישב לצייר. בערב יצא עם חברים ובהמשך השבת, עד שחזר ליחידה, צייר.
״רק אחרי שנהרג, אספנו הכל, והבנו מה ההקף״, מוסיף אבנר. ״יש מאות רישומים, ציורים וסקיצות. את הרוב אף אחד לא ראה, הוא צייר למגירה. אני חושב שהוא הראה לי אולי 20 אחוז, פה ושם לחברים. יש בהם גם עבודות אישיות, דברים שהתמודד איתם״.
בסלון הבית בקציר תלויים ציורים של חצור. אחד מהם, ציור אקריליק על עץ, מתואר נוף צפוני בלילה. אור ירח מאיר הרים, עצים ושביל. שני אווזים, מצוירים בדקדקנות, מהלכים בו. אין שום טעם לחפש קשר של הנוף הזר הזה לסביבה שבה גדל – בית על הר, מוקף בחורש ארץ ישראלי. גם רוב הדימויים והדמויות שצייר, נלקחו מעולמות אחרים ורחוקים.
דפנה: ״הייתה לו נביעה מטורפת, זה היה משהו בתוכו. הוא ממש שקע לתוך הציור בלי שום רפרנס חיצוני, בלי צילום, ויצר לפרטי פרטים את כל ההתרחשות. היה לו בראש את כל מה שהיה צריך – את הקומפוזיציה, את התאורה, את התחושה של הדברים, שהעביר במדויק החוצה. היה מאוד פרפקציוניסט ומחושב בדרך שעבד״.
דפנה מראה צילום של חצור כנער צעיר, מתכופף מעל שולחן קטן, המבט מרוכז, היד מציירת את הנוף הצפוני החשוך. אבנר מוסיף שאלו עולמות הפנטזיה שתמיד נמשך אליהם, בספרים, בסרטים: ״למשל, הוא קרא את פרסי ג׳קסון וצייר את הדמויות״.
יש הרבה אופל בעבודות, שמקבל ביטוי בדרכים מאד מגוונות, בין אם זה רישום של מלאך המוות יושב על הזנב וקרן לייזר אדומה מסתתרת בעיניים, ובין אם זה דמות שיושבת ובראש שלה יש סכינים. האסתטיקה המרשימה מתעתעת, ולוקח רגע להבין מה רואים שם.
לצד זה יש הרבה יופי טהור שמשתקף בציור ובפיסול של דימוים מהטבע; עבודות עדינות, משכנעות בכח החיים שלהן. כמעט אפשר להרגיש את פעימות הלב של דגי הקוי המפוסלים, את רפרוף הנוצות הצבעוניות של ציפורי השיר, את נפח אגלי הטל.
מחברות הרישום, הניירות, הציורים, כל העדויות שנותרו ורובן נמצאות באתר לזכרו, מראות את הדרך. רואים את תהליך החיפוש של נער צעיר שמצייר דמויות מהעולם שלו כנער, לצד ביטוי מחשבות של אדם בוגר שבוחן את הדברים הגדולים, כמו חיים ומוות ומשמעות הזמן שחולף.
חצור חקר את הציור באופן עצמאי, והתאמן ברישום מדויק שהלך והשתחרר. בציורים ובמחברות הסקיצה נותרו שרבוטים קטנים, ממש בחינה של קווים ותנועה, ועד עבודות מורכבות, שבהן הוא מפרק את הדימויים ומרכיב מחדש; רגעים שנראים כמו הדהוד פרנסיס בייקוני. במקומות אחרים נראה שהתמצקו גבישים קטנים של ידע, בין אזורים של חיפוש וסקרנות, גם לגבי החומר. לרוב הוא צייר בצבעי מים, אקריליק, ורשם בעפרונות ועטים.
אבנר: ״לא דיברנו על מה שיצר. הוא לא אהב להסביר. היום אנחנו יכולים רק לדמיין מה עבר לו בראש, אבל נזהרים לא לפרשן יותר מידי״. העבודות נאספות למעין כתב חידה שלא יהיה לו פתרון אחד.
במגמת האמנות שבה למד, נאלץ לדבר על העבודות. לדוגמה, ציור שהציג בעקבות שיר של זלדה, ״מול הים״, ושם כתב: ״הגלים הגדולים והמאיימים מתארים את נפשו הסואנת של הים. האיש הקטן ביחס לגלים אינו נרתע מהם ועומד מולם, בידו מחזיק את דג הזהב המתואר בשיר. האיש נראה כאוב ועצוב בשל האווירה הקודרת ובשל הליכתו הכבדה כנגד הגלים הגבוהים והמאיימים, ללא חשש, כאילו אין לו מה להפסיד״.
״אבל הוא לא אהב להפסיד, ובטח שלא לפספס כלום״, אומרת דפנה, ״היו לו הרבה ציפיות מהעולם, מעצמו, ורצה להספיק. אחרי שהשתחרר מהצבא הוא רצה ללמוד לקעקע ובהמשך ללמוד עיצוב תעשייתי. הרבה פעמים הרגיש שהוא מפספס דברים ולא אהב את זה. זה ממש מילדות, אני זוכרת כשטיילנו וראינו ציפור יפה והוא לא ראה כי בדיוק עפה, וזה שיגע אותו״.
גם את השבעה באוקטובר לא נתן לעצמו לפספס. חצור היה בטיול בסרי לנקה, טייל בהרים, גלש בים, ואז הגיעו הידיעות על הנעשה בארץ. מייד החליט לחזור. המפקד שלו ניסה להסביר שאין צורך, שיישאר שם, אך ידע שאם חצור החליט, עוד רגע יגיע.
בשמונה באוקטובר כבר התייצב ביחידה. שבועיים לאחר מכן הם עמדו לפני הכניסה לעזה. ההורים הגיעו לביקור קצר, זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשו. הם ראו את העומס שיש עליו, לצד הנחישות להיכנס ולהציל את החטופים. הוא היה משוכנע שהוא זה שצריך להביא אותם.
בשבעה בנובמבר, בדיוק חודש מפרוץ המלחמה, חצור נהרג, והשאיר אחריו הורים, דפנה ואבנר, ואח גדול, אייל. את הציורים, הרישומים ותהליכי העבודה אפשר לראות באתר שנבנה לזכרו. בעתיד, המשפחה מקווה להקים תערוכה ולהוציא ספר אמן.