תפריט
התשוקה של המעצבת יונת אור (״עיונה״) שנרצחה בקיבוץ בארי, הובילה אותה אל היצירה בעץ, שצמחה והתפתחה לאורך השנים. בעלה ושני ילדיה בין החטופים בעזה; בנה בן ה־18 ניצל
יונת אור מוכרת לרבים בשם ״עיונה״, שם החיבה שלה ושם העסק המצליח שלה לעיצוב וייצור רהיטים בקיבוץ בארי, ״Ayuna – סיפור פשוט בעץ״. בעוד שרבים זנחו את התחום ומעדיפים לייבא, יונת פיתחה עסק ייחודי ומצליח, והיו לה חלומות להמשיך ולהתרחב. כל זה נעצר באותה שבת שבה מחבלים נכנסו לביתה בקיבוץ בארי, רצחו את יונת, וחטפו לעזה את בעלה ושנים מילדיה.
״רק בקיץ האחרון התחלנו לעבוד לפי תוכנית שמרחיבה את המוצרים והשרות, ובחודשים ספורים, הפעילות צמחה משמעותית״, מספרת מירי גד מסיקה, יועצת השיווק שליוותה את עיונה בתחילת הדרך ולאחרונה חזרה וגיבשה יחד עם יונת את האסטרטגיה החדשה. ״זה היה שלב של קפיצת מדרגה״.
עד לפני כ־15 שנים, אור הייתה שכירה בקיבוץ, במקצוע אחר, אבל התשוקה שלה הובילה אותה אל היצירה בעץ. במילים שלה מתוך דף הפייסבוק: ״את העסק הזה הקמתי כי אני מחוברת עוד משחר ילדותי לעולם העץ, כשאבא שלי ניהל את הנגרייה בקיבוץ והייתי מבלה בה שעות, סופגת את ריח העץ והנסורת ומרגישה שיש בזה משהו שממגנט אותי. לימים כשגדלתי אחרי מסלול לימודים באוניברסיטה, עבודה כשכירה, חזרה אלי אותה כמיהה ליצירה, לעץ ולצבע״.
״בהתחלה היא לא ידעה להבריג בורג״, מספרת כרמית דבורי חברה טובה שעבדה איתה. ״זו הייתה רק תשוקה. היא לקחה כיסא שמישהו זרק לפח, שייפה אותו, נתנה למישהו להחליף לו רגל, צבעה אותו והחזירה את הכיסא לחיים באופן כזה שאנשים ישר רצו לקנות אותו. היא התחילה לאסוף רהיטים כאלה, נסעה להביא משווקי הפשפשים. לפעמים אלו היו סתם קרשים שהיינו משייפות יחד, והיא ידעה מראש מה הם יכולים להיות.
״היא עבדה בצריף קטן ששימש את אבא שלה שהיה נגר בקיבוץ. צמוד לצריף, הייתה הסדנא של גיא ברוך, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. יונת נעזרה בו לתיקונים, ומשם הם כבר המשיכו יחד לפתח את העסק.
״הוא תיכנן איתה את הספסל הראשון, השולחן הראשון, ועוד מוצרים רבים. היא באה עם החזון והוא עם הידע המקצועי. אנשים התאהבו במה שנוצר, היא מכרה הכל. התפתחה מאד, עד להצלחה מטורפת. היא ממש דוגמה לאדם שחולם ומגשים״.
גיא ברוך: ״התחלנו עם רהיטים שבורים ועם הזמן עברנו לייצור מקורי. היא באה עם ההשראות בעיקר מעולם הווינטג׳, אני שרטטתי, פיתחנו יחד מוצרים חדשים. היו לה אלמנטים שהיא מאוד אהבה כמו התריסים וזכוכיות הסבתא, שביקשה לשלב ברהיטים מעץ מלא.
״אני הבאתי את הידע שלי מהלימודים ומהניסיון שצברתי, ועברנו לעבוד יחד. מה שהתחיל מיום בשבוע שעבדה בצריף הקטן, הפך לחברה, עם עובדים, עם ליין של מוצרים, עם נגר מקצועי שהגיע בשלב יותר מאוחר, וכל זה בשטח גדול בנגריה של הקיבוץ. אני עבדתי שם שמונה שנים, זו הייתה קרקע פורייה ליצירה, בעיקר בהתחלה. קבלתי ממנה הרבה חופש״.
עד לפני כ־15 שנים, אור הייתה שכירה בקיבוץ, במקצוע אחר, אבל התשוקה שלה הובילה אותה אל היצירה בעץ. במילים שלה מתוך דף הפייסבוק: ״את העסק הזה הקמתי כי אני מחוברת עוד משחר ילדותי לעולם העץ, כשאבא שלי ניהל את הנגרייה בקיבוץ והייתי מבלה בה שעות, סופגת את ריח העץ והנסורת ומרגישה שיש בזה משהו שממגנט אותי. לימים כשגדלתי אחרי מסלול לימודים באוניברסיטה, עבודה כשכירה, חזרה אלי אותה כמיהה ליצירה, לעץ ולצבע״.
״בהתחלה היא לא ידעה להבריג בורג״, מספרת כרמית דבורי חברה טובה שעבדה איתה. ״זו הייתה רק תשוקה. היא לקחה כיסא שמישהו זרק לפח, שייפה אותו, נתנה למישהו להחליף לו רגל, צבעה אותו והחזירה את הכיסא לחיים באופן כזה שאנשים ישר רצו לקנות אותו. היא התחילה לאסוף רהיטים כאלה, נסעה להביא משווקי הפשפשים. לפעמים אלו היו סתם קרשים שהיינו משייפות יחד, והיא ידעה מראש מה הם יכולים להיות.
״היא עבדה בצריף קטן ששימש את אבא שלה שהיה נגר בקיבוץ. צמוד לצריף, הייתה הסדנא של גיא ברוך, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. יונת נעזרה בו לתיקונים, ומשם הם כבר המשיכו יחד לפתח את העסק.
״הוא תיכנן איתה את הספסל הראשון, השולחן הראשון, ועוד מוצרים רבים. היא באה עם החזון והוא עם הידע המקצועי. אנשים התאהבו במה שנוצר, היא מכרה הכל. התפתחה מאד, עד להצלחה מטורפת. היא ממש דוגמה לאדם שחולם ומגשים״.
גיא ברוך: ״התחלנו עם רהיטים שבורים ועם הזמן עברנו לייצור מקורי. היא באה עם ההשראות בעיקר מעולם הווינטג׳, אני שרטטתי, פיתחנו יחד מוצרים חדשים. היו לה אלמנטים שהיא מאוד אהבה כמו התריסים וזכוכיות הסבתא, שביקשה לשלב ברהיטים מעץ מלא.
״אני הבאתי את הידע שלי מהלימודים ומהניסיון שצברתי, ועברנו לעבוד יחד. מה שהתחיל מיום בשבוע שעבדה בצריף הקטן, הפך לחברה, עם עובדים, עם ליין של מוצרים, עם נגר מקצועי שהגיע בשלב יותר מאוחר, וכל זה בשטח גדול בנגריה של הקיבוץ. אני עבדתי שם שמונה שנים, זו הייתה קרקע פורייה ליצירה, בעיקר בהתחלה. קבלתי ממנה הרבה חופש״.
גד מסיקה: ״יונת פעלה מחיבור אמוציונלי חזק, הביאה איתה הרבה נשמה. היא רצתה שאנשים יתחברו לחומר, לטקסטורות ולצבעים, והתייחסה לעיצובים כמו אל תכשיטים בבית, שמשפיעים על האווירה של כל החלל.
״אלו גם התגובות שקיבלה מלקוחות. הם אמרו לה שהם מתאהבים בבית שלהם בזכות הרהיט. היה לה חשוב לדייק. הרבה פעמים היא ביקשה מהלקוחות תמונות של הבית, להתאמת הרהיט וגם כדי להתאים את העיצוב סביבו, ממש עשתה להם סטיילינג. זה גם הקו האסטרטגי החדש שאיתו יצאנו בקיץ, השירות המשלים הזה של עיצוב המוצרים וגם הבית. מהלך שמייד ראינו את הפירות שלו״.
״עיונה היא אגדה״, מוסיפה דבורי. ״היא הייתה מסוג האנשים שאתה מכיר וישר מתאהב, רוצה שיהיו חברים שלך. אנחנו בחבורה שחיה יחד 25 שנה. עברנו הכל: חתונות, מסיבות, את היום־יום.
״לפני עשר שנים נסעתי איתה ועם עוד חברה להודו, ומאז הקשר ביננו עוד יותר התהדק. היא הייתה הכוכבת בחבורה, היה לה חוש הומור, ידעה לארח, היו לה תועפות סטייל ואסתטיקה, כל דבר שנגעה בו היה מלא בקסם הזה שלה, הירידים, המכירות.
״בהתחלה, כשהיא התלבטה איך לקרוא לעסק, אמרתי לה ׳את חייבת לקרוא לזה עיונה, זה את׳. עכשיו היא איננה ואני מאוד מקווה שהעסק ימשיך להתקיים ולפעול״. גד מסיקה מעדכנת שעוד קשה לדעת עכשיו, אבל זו כנראה התוכנית: ״העובדים רק מחכים לרגע שיקראו להם לחזור לעבוד״.
מתוך עמוד הפייסבוק של יונת: ״אני בהחלט שלמה עם ההחלטה, נכון שהדרך לעיתים מאוד מאתגרת, אך אני נשארת נאמנה וקשובה לעצמי ויודעת שזו הדרך שלי. היא סומנה כבר מאז שהייתי ילדה וכל שאני צריכה זה ללכת בה, למעוד לעיתים, לקום, להמשיך ולדייק. והכי חשוב לעשות טוב, לרגש ולשמח כי משם הכל מתחיל וזו המהות. שתמיד נחלום, נתרגש ונגשים״.
יונת אור בת 51 במותה. בעלה דרור ושני ילדיה, נעם ועלמה, בין החטופים בעזה. בנה יהלי בן 18 ניצל.
