תפריט
יעקב עוזרי, סטודנט לעיצוב תעשייתי בשנקר, נהרג בקרב בעזה. ״היה ברור שנולד מעצב, עם כשרון גדול, באלמנט שלו״, מעיד אלכס פדואה. ״הייתה בו רגישות אסתטית גבוהה, יצירתיות וחשיבה אחרת. ואומץ״
בשבוע שעבר שודרה בעובדה כתבה של אילנה דיין על חיילי שריון הנלחמים בעומק עזה. כשהתקרבה לקבוצת מילואימניקים קטנה, שהיו בהפוגה רגעית, הם קיבלו אותה במורל קולני ושיתפו בתחושות שם. יעקב עוזרי היה שם. הוא לא דיבר, אבל בלט בשלווה שלו, בשקט הנסוך על הפנים, ובעיקר בחיוך הגדול שעובר דרך העיניים, ברקע הבתים ההרוסים ואבק הטנקים. יום למחרת, הוא נהרג בקרב.
״יעקב נהרג בדיוק חודש אחרי היום הנורא, השביעי באוקטובר״, אומרת הגר דניאלס, בת זוגו. ״מאותו יום יעקב לא היה רגוע, הוא לא הצליח להתמודד עם מה שקרה. כל הזמן התהלך בבית ואמר שזה לא יכול לקרות יותר במדינה שלנו, שלא ייתן לזה להיות, וממש דרש שיגייסו אותו״.
בהתחלה הוא קיבל תשובה שלילית. הוא התעקש, ועד שזה קרה, העסיק את עצמו באינספור התנדבויות. ״הוא אסף המון ציוד לחיילים, גרבים, תחתונים, כל מה שצריך והעביר להם, עלה להתנדב בכיתת הכוננות במושב שלו, למרות שאנחנו גרים במקום רחוק יותר, ובמקביל קנה כמויות של בדים ותפר כל מיני שפצורים לחיילים. בסוף הוא הצליח, גייסו אותו. בהתחלה היה בצפון ואז דאג שימשכו אותו לדרום, לפלוגת מילואים.
״קיבלתי עכשיו מצה״ל ארגזים עם דברים שלו. שמונה ארגזים מלאים בבדים, במכונת תפירה ועוד. לא הספיק לו להילחם, תוך כדי פעילות מבצעית, בהפסקות הקטנות, גם תפר ושפצר שכפ״צים, ווסטים, כיסים למחסניות, רצועות, מה שצריך ושיהיה לחיילים נוח. החבר׳ה בצוות אמרו לו שינוח, והוא אמר עוד מעט, עוד מעט אנוח.
״תמיד היה לו עוד משהו קטן לסדר, חשב על הצרכים עוד לפני שהם נוצרו. יש חייל שסיפר שאחרי שהם סיימו המון שעות של לחימה, יעקב שלף לו חטיף חלבון מהכיס ופחית קולה קרה. מאיפה היה לו? כנראה סידר איזה מיני מקרר קטן. מתאים לו. היה בו אטרף להספיק כמה שיותר, ועדין עשה הכל ברוגע, עם חיוך. הרגיש שהוא במקום הנכון״.
עוזרי היה סטודנט בשנקר, ובימים אלו היה אמור להתחיל את השנה השנייה במחלקה לעיצוב תעשייתי. אלכס פדואה, שעמד בעבר בראש המחלקה, לימד את עוזרי בקורס ״מבוא לעיצוב תעשייתי״. הוא מספר שהייתה ביעקב נוכחות עוצמתית, וכך גם העבודות שהגיש.
״היה בבחור הזה משהו יוצא דופן, ואני אומר את לא כי קרה האסון. זה משהו שדובר והורגש לאורך הזמן שליוויתי אותו. היה ברור שנולד מעצב, עם כשרון גדול, באלמנט שלו, גם כשהיה לו קשה לפעמים. הייתה בו רגישות אסתטית גבוהה, יצירתיות וחשיבה אחרת. ואומץ.
״זה בלט שאין בו פחד לקרוא תיגר על שפה שרק התחיל ללמוד, ולשחק איתה. הוא עשה את זה בטוטאליות ובהקשבה, רצה לשמוע ביקורות ולהשתפר, ובאמת המודלים שלו היו מצוינים.
״אחד התרגילים שעשינו בקבוצה היה לרשום אחד את השני עם מבט הפוך, כדי לשחרר דעות קדומות על מה שאנחנו מכירים בפנים האנושיות. יצא שיעקב ואני רשמנו אחד את השני, ואני ראיתי איש עם נשמה״.
את דבריו מחזק דניאל ליבוביץ, שלימד אותו בקורס למורפולוגיה, תכנון מוצר. ״כל הזמן הייתה לי בראש ידיעה שיעקב לא סטודנט רגיל. הוא הגיע בוגר יותר ללימודים, גם מבחינת גיל וגם בגישה. היה לו חשוב להגיד דברים, היו לו דעות מוצקות, שביטא בכישרון רב בציור, בפיסול, בעבודות שהגיש.
״יפתח צדפי ואני, שמנחים את הקורס, נדהמנו מעבודה שהגיש בסוף הקורס, עיצוב משקפת. זה עיצוב חכם של מעצב טוב, שיודע לאזן את כל האלמנטים, לתמרן בין האקספרסיביות, לכח ולאומץ להביא משהו חדש ומדויק. אמרתי לו – ׳זה המקצוע שלך, הגעת למקום הנכון״.
״יעקב עבד שעות בבית״, מוסיפה דניאלס. ״כשהלך לו טוב, הוא ריחף, וכשלא, להפך. הוא היה מאוד אבסולוטי, ידע מבפנים מה הוא רוצה. הקו הראשון שלו בציור, התנועה הראשונה שלו בפיסול, היו ברורים, בטוחים ומכוונים. אצל אחרים ההתחלה מהוססת, לא אצלו. ראו את זה גם בקעקועים שעשה, הוא מאוד אהב לקעקע.
״היה לו ראש של אמן עם רגליים על הקרקע. העיצוב זה הנשמה שבו, והיה לו חשוב שזה יהיה גם פרקטי. הוא כל הזמן המציא דברים, אפילו רצה לרשום פטנט עם אח שלו על רעיון שהמציאו, תמיד תיקן הכל בבית, ידע לעשות הכל.
״לא הייתה לו תחרות עם אף אחד. גם לא בלימודים, להיפך. לפני הגשות עזר לאחרים כדי שגם הם יצליחו. ידע להעריך את מה שכבר יש בו, לצד זה שיש עוד דרך להתקדם. כל הזמן חיפש לעשות יותר טוב, הקשיב ברצינות לביקורות, לא רק שלו, גם של אחרים ולא חזר על טעויות שנאמרו בכיתה. בפתקים בטלפון שלו שקיבלתי עכשיו, יש פתק – דברים שאני זוכר מהשיעור, איך להיות יותר טוב״.
זו הנחישות שגם הובילה אותו במלחמה. ביום שישי התקשר להגיד שלא יהיה זמין. ״הוא היה רגוע ואמר שאני לא אדאג. הייתי חרדה בשיחה הזו, בכיתי וניסיתי לשכנע אותו שלא יכנס, שיישאר ויתרום מבחוץ, אבל ענה שהוא יהיה איפה שצריכים אותו, ייתן עבודה וידבר איתי כשייצא. אי אפשר היה להזיז אותו.
״עכשיו אני פה, ובבטן נושאת את הבת שתהיה לנו. הוא כל כך התרגש מההיריון, ואמר לי ׳עשינו פה משהו מדהים׳. עוד לפני שראו בטן, הקפיד לשאול כל פעם שנכנס הביתה, מה שלומכן, ואהב להגיד שהיא תטפס על עצים עוד לפני שהיא תתחיל ללכת. חשב שהיא תהיה מוגלי, כמוהו, מלאה בעדינות ובעוצמה״.
בימים אלו מתכננים בשנקר ערב לזכרו. ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, מירב פרץ, אומרת ש״מעבר לכשרון ולהבטחה שהיו גלומים בו, יעקב היה בעל אופי מיוחד ובלט בהתנהלותו האישית. אני מתקשה להאמין שהוא לא יהיה איתנו עוד. לאחר השלושים נבקש לראות ביחד עבודות, להיזכר ברגעים משותפים, ונזמין את המשפחה ובת זוגו להכיר מקרוב את הדרך שעבר במחלקה ולשמוע עליו מהמורים והחברים״.
יעקב עוזרי, בן 28 בנופלו, השאיר אחריו את בת זוגו הגר בחודש חמישי להריונה, הורים, שלוש אחיות ושלושה אחים, הוא השישי מתוך שבעה ילדים.
